לשרוף את המוזיאון

שתפיFacebook | עקובFacebook

מידברן זה המוזיאון הכי טוב בעולם. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, בעיקר כי מידברן לא נראה ומרגיש כמו מוזיאון בשום צורה. אבל זה מוזיאון יותר מכל מוזיאון שביקרתי בו – מקדש לאומנות ויצירה. המחשבה על מידברן כמוזיאון התחילה להיבנות אצלי לפני שנה וחצי, כשביקרתי במוזיאון "ריינה סופיה" במדריד, וצפיתי בציורים של דאלי. עוד בהיותי ילד אמא שלי הייתה לוקחת אותי למוזיאונים, דבר שהטיל עלי שעמום נורא. עכשיו בבגרותי אני גם מבין למה.

לפני שנים רבות סלבדור דאלי כנראה עבר חוויה עוצמתית, ויצר תמונה מרהיבה ופסיכודאלית של החוויה שלו. לתמונה יש כוח בלתי רגיל כי היא מספרת על היצרים האנושיים ביותר – מיניות, בלבול, תשוקה ואימה. אבל במקום לקדש את החוויה, קידשנו את התוצר שלה. התמונה, התוצר, נתלה במוזיאון שמייצר חוויה נפרדת לחלוטין, מנוכרת לחוויה המקורית. במוזיאון כולם מאופקים, לבושים בקפידה. שומרים מנומסים מבקשים ממך לא להתקרב לציור, לא לשבת על הרצפה, לא לדבר בקול רם. כאילו התמונה עומדת בפני עצמה, כאילו אין חשיבות להקשר. התוצאה היא צל חיוור ולא ברור של החוויה המקורית. הצללים החיוורים הללו הם איך שהתרגלנו לחוות, או במילה מדויקת יותר לצרוך, אומנות.

The Great Masturbator, by Salvador Dali, 1929

אנחנו כל כך רגילים ליצור חלוקות מלאכותיות של החוויה שלנו. אנחנו מפרידים בין מוזיקה, ציור, פיסול, ריקוד. גם בתוך הסוגים יש סגנונות מוגדרים ומופרדים. וגרוע מכך – אנחנו מפרידים את היוצר, היצירה, והצופה.

החלוקות הללו הן אסון ליצירה האמנותית. מטרת האומנות היא להעביר חוויה. האם צפיה בציור מסוגלת להעביר חוויה בלי תלות בקונטקסט? בלי תלות באנשים הנמצאים סביבך? במבנה בו הינך עומד? בצלילים שאוזניך שומעות תוך כדי התבוננות? בתחושות החום והקור על עורך?

אומנות בעולם שלנו היא אומנות בקופסת שימורים. השימורים מחזיקים אותה חיה לאורך זמן, אבל הטעם בהתאם. זה נכון לגבי תמונה של דאלי במוזיאון בדיוק כמו לגבי קונצרט, שיר או סרט. בדיוק כמו סלט פירות משומר. נייד ונוח, עמיד ביותר, וניתן לצריכה בכל מקום. טעמם של הפירות המשומרים לא משתנה לעולם, אינו תלוי בסביבה.

מידברן בשבילי זו ההבנה שאומנות לא יכולה להתקיים במנותק מההקשר. לא ניתן להפריד בין מה שרואות העיניים למה ששומעות האוזניים. לא ניתן להפריד את היצירה מהתהליך שהוביל ליצירתה, ומעל הכל לא ניתן להפריד את היוצר, היצירה והצופה. האומנות של מידברן היא זמנית, כי חוויה היא דבר זמני, תלוי זמן, מקום והרגשות הנלווים אליהם. לא ניתן להזיז אותה, לשכפל, להעתיק ולהפיץ להמונים. לא ניתן לחזור אליה בזמן יותר נוח, בחדר עם מזגן. האומנות של מידברן היא לא מוזיקה או פסל או ציור או ריקוד. היא הכל ביחד. מרקם סמיך ובלתי מחולק של תהליכי יצירה ותוצריהם.

במידברן המיצגים מרגשים בגלל המקום בו הם ניצבים, ובגלל המיצגים האחרים שאני רואה ברקע. בגלל רוח המדבר הקרירה שנושבת עלי כשאני צופה בהם, ובגלל שלושה אנשים זרים שרוקדים לידי בבגדים צבעוניים. מיצג שניתן להיכנס לתוכו יוצר תחושה מיוחדת בזכות הניגוד של הצל בפנים עם שמש הצהריים הקופחת בחוץ. רמקול שמשמיע שיר על אהבה מרגש אותי כי עומדת לידי אישה שאני אוהב, ואנחנו מוקפים באהבה מכל עברינו. כל אחד מהרוקדים במסיבה יוצר את המסיבה, כמו הדיג'יי, וכמו האיש שבנה את הבמה. כולם יוצרים, כולם צופים, וכולם חלק מהיצירה עצמה. כאילו כל אחד מאיתנו הוא משיכת מכחול בתוך ציור ענק.

קשה להבין את החוויה הזאת עד שחווים אותה, וגם אז, קשה לתת לה ביטוי במילים כי היא כל כך שונה ממה שקיים בחוץ. פעם אחת, מזמן, חוויתי משהו דומה. בצעירותי הופעתי עם תזמורת שניגנה את הסימפוניה החמישית של בטהובן. זו אחת היצירות המוכרות ביותר בעולם, וגם אני הכרתי אותה קודם, אבל שם על הבמה שמעתי אותה כמו שלא שמעתי אף יצירה מימי. המוזיקה הקיפה אותי מכל עבר, ותוך כדי הקשבה הייתי גם עסוק בנגינת החלק שלי. אני זוכר שחשבתי אז כמה זה עצוב עבור הקהל. הם זוכים לשמוע רק את הצללית, בעוד הנגנים בתזמורת הם אלו שחווים את המוזיקה במלוא תפארתה. רוב האנשים לעולם לא יזכו לכך.

זה מה שמידברן מאפשר. אנחנו מקדשים את תהליך היצירה ולא את תוצרו. עבורנו האומנות היא תוצר לוואי של תהליך יצירתה. בגלל זה כל כך חשוב לשרוף, לפרק, להרוס. ההתאהבות בתוצר היא מוות ליצירתיות. בכל שנה אנחנו משקיעים את כל מי שאנחנו בכדי ליצור יצירת אומנות ענקית, מקורית ומגוונת. ליתר דיוק, אנחנו הופכים ליצירת אומנות ענקית, מקורית ומגוונת. ואז אנחנו שורפים את האומנות, בכדי למנוע מעצמנו להכניס אותה לתבניות, לקטלג, להיקשר, לשמר. התוצר נשרף, היצירתיות שורדת.

שריפת הטמפל, מידברן 2017, צילום מאת אילנית תורג'מן
שתפיFacebook | עקובFacebook

איך להגן על הפייסבוק – בשפה של בני-אדם (שיודעים עברית)

שתפיFacebook | עקובFacebook

לאחרונה שמתי לב שהרבה אנשים שאני מכיר מתמודדים עם וירוסים שהשתלטו להם על הפייסבוק. לפעמים הוירוסים האלה עושים בשמם לייקים, ולפעמים אפילו מפרסמים לינקים ממש מביכים כמו "היא הסתכלה בכדור הבדולח וגילתה לי את סודות הייקום, כנסו!".

יש דרכים די פשוטות למנוע את זה, אבל בשביל אנשים שלא אוהבים טכנולוגיה (או אנגלית) זה סוג של סיוט. אז אחרי כמה פעמים שהסברתי לחברים שלי מה לעשות, צעד אחר צעד, החלטתי שיהיה יותר פשוט ומועיל לכתוב מדריך בעברית פשוטה, עם תמונות, ולהפיץ לעולם.

תהנו.

למה זה קורה לי?

כי יש אנשים רעים בעולם. ויותר בהרחבה – יש אנשים וחברות שמוכנים לשלם הרבה כסף תמורת לייקים בפייסבוק. למה? כי אם נניח לעמוד של ynet בפייסבוק יש מלא לייקים, הוא יקבל יותר חשיפה, ויותר אנשים יגלשו לאתר שלהם. וכמו בכל שוק, איפה שיש ביקוש, יש היצע. האקרים שונים פיתחו כל מיני דרכים לפרוץ לאנשים לפייסבוק, ואז לעשות בשמם לייק למה שהם רוצים. ההאקרים האלה מוכרים את שירותיהם לחברות שרוצות לייקים, וכולם מרוצים, חוץ מכם.

hacker-banned-from-internet-623x410

החדשות הטובות הן שפייסבוק מעמיד לרשותנו כלים פשוטים מאד כדי להגן על הפרופיל שלנו מהמתקפות האלה, ואני אסביר לכם בדיוק איך להשתמש בהם.

להמשיך לקרוא איך להגן על הפייסבוק – בשפה של בני-אדם (שיודעים עברית)

שתפיFacebook | עקובFacebook

ברנינג-סיד

שתפיFacebook | עקובFacebook

אני יורד מהרכב, נושם עמוק את אויר היער הקריר והרענן, מביט ברגליים שלי על האדמה החומה-אדומה. סוף סוף! ליסה הלכה לרגע לחפש את חברי המחנה שלה, המטרה שלי היא להוציא את כל הדברים שלי מהרכב שלה ולהתחפף משם לפני שהיא חוזרת, ואז לא לראות אותה שוב לעולם.

ליסה הזאת. כמה שהיא הייתה נחמדה אלי, לא הצלחתי לסבול אותה. לא יודע למה, זה לא ממש נחמד מצידי כי היא באמת עזרה לי הרבה, אבל יש אנשים שאני פשוט לא סובל. החזקתי הכל בבטן, כלפי חוץ הייתי רק חיוכים ואדיבות, במשך עשר שעות של נסיעה, אבל אני מרגיש שאני כבר לא יכול יותר. יש זמנים שקשה לי להיות מינימליסט, עם כל-כך מעט ציוד, אבל עכשיו הייתי אסיר תודה על כך. תוך חמש דקות כל הציוד שלי היה עלי, וכבר התחלתי להתרחק מהרכב כשליסה פתאום הופיעה מולי ושאלה אותי לאן אני הולך. שיט. קבענו שאני אהיה איתה ועם החברים שלה במחנה, וכמובן שבשלב הזה לא הייתה לי שום כוונה לעמוד בכך. המצאתי איזה תירוץ קלוש ולא-משכנע, הודיתי לה בחום על הכל, ונסתי על נפשי.

אני משוטט בשבילים, מתרשם מהנוף, מהאוירה. הרבה בנות יפות, הרבה אנשים עירומים. מוזיקה בוקעת מכל מקום, צחוק מוגזם של סמים או אלכוהול נשמע מכל פינה. הולך להיות לי כיף במקום הזה. ריינג'ר אחד מוביל אותי למחנה "בית היתומים" (the orphanage) שלדבריו נועד להיות בית חם לכל המטיילים הבודדים שהגיעו לאירוע מרחבי העולם. נשמע מושלם. אבל זה לא היה.

רחוק מלהיות מושלם
רחוק מלהיות מושלם

להמשיך לקרוא ברנינג-סיד

שתפיFacebook | עקובFacebook

מנגנון ההסתגלות האכזרי

שתפיFacebook | עקובFacebook

מכירים את זה שאתם יושבים ברכב שנוסע מהר, אבל אתם לא מרגישים את המהירות? אם הרכב יגביר פתאום את המהירות שלו ב-50 קמ"ש תרגישו זאת היטב, הגב שלכם ידבק למושב. גם אם הרכב יאט פתאום תוכלו להרגיש זאת, אבל את המהירות עצמה לא תוכלו להרגיש. מה שאנחנו מרגישים בעצם, הוא לא המהירות בה אנחנו זזים, אלא השינוי במהירות. הרי בעצם כולנו זזים במהירות עצומה כל הזמן, כדור הארץ מסתובב סביב עצמו וסביב השמש, אבל אנחנו לא מרגישים בזה בכלל, כי המהירות הזאת לא משתנה.

הגוף שלנו רגיש מאד לשינויים, ופחות רגיש למצבים קבועים, וזה לא רק ביחס לשינויים במהירות, אלא גם ביחס לרגשות שלנו. הנטייה הטבעית שלנו היא לחשוב שאנחנו מרגישים שמחה או עצב ביחס למצב הקיים בחיים שלנו – אם אנחנו חולים, עניים ובודדים נרגיש בעיקר עצב, אבל אם נהיה בריאים, יפים, עשירים ונערצים נחוש בעיקר שמחה. מחקרים מקיפים מאד שנעשו בשנים האחרונות מצביעים על כך שזה פשוט לא נכון. האשליה הזאת נוצרת כיוון שברגע שאנחנו נעשים עשירים יותר, אנחנו באופן אוטומטי מרגישים טוב יותר. המסקנה המתבקשת מכך היא שיותר כסף = יותר אושר (ולהיפך), אבל האמת היא שמה שמסב לנו הרגשה טובה (או רעה) הוא לא הכסף, אלא השינוי בכמות הכסף שלנו. זה די גרוע בשבילנו, כבני אדם. למה? כי אם כסף היה מסב לנו אושר, המשימה שלנו הייתה די פשוטה, היינו מגיעים לסכום מסויים, וזהו, ניצחנו. אבל מה שאנחנו באמת צריכים כדי להיות מאושרים הוא השינוי, ושינוי לטובה, זה אומר שלא משנה כמה כסף (או הצלחה/נשים/אהבה/אוכל טעים) יהיה לנו, אנחנו נצטרך יותר.

למנגנון שאחראי על הגיהנום הזה אני קורא "מנגנון ההסתגלות האכזרי". זוכרים את המשוואה מהפוסט על דור ה-Y? "אושר שווה מציאות מינוס ציפיות". המוח שלנו מגדיר "מצב בסיס", זהו המצב הרגיל עבורנו, מה שאנחנו חושבים שהוא טבעי והגיוני. כאשר נסיבות החיים שלנו משתנות לטובה, מעל מצב הבסיס, אנחנו שמחים, כאשר הן משתנות לרעה, אנחנו עצובים. וזה (כמעט) לא משנה מה מצב הבסיס שלנו, אלא איפה אנחנו עומדים ביחס אליו. הומלס שקיבל נדבה של 200 שקל יכול להיות הרבה יותר מאושר ממיליארדר שהפסיד כמה מיליונים בבורסה – הם מגיבים לשינוי, ולא למצב הבסיס שלהם. להמשיך לקרוא מנגנון ההסתגלות האכזרי

שתפיFacebook | עקובFacebook

מערב הודו על אופנוע

שתפיFacebook | עקובFacebook

אני יוצא מהחדר שלי בפעם הראשונה אחרי כמעט יומיים. כאב הראש עבר כמעט לגמרי. בוקר, יום חדש. כשהגעתי לכאן כל מה שרציתי היה למצוא חדר כמה שיותר מהר ולהתרסק לתוך מיטה. יומיים של נסיעות – מורנאסי לדלהי, מדלהי לאג'מיר, מאג'מיר לפושקר, ברכבת, באוטובוס, בריקשה – השאירו אותי חסר כל אנרגיה. אני מתיישב במסעדה של הגסטהאוס, בוחר שולחן לבד. מסביב הכל יפה. דשא, מבנים לבנים, כריות נוחות, חבורות של ישראלים מדברים, צוחקים, נהנים. זה לא נוגע בי. אני מרגיש לא שייך, ואני לא רוצה להיות. השיחות הן אותן שיחות, האנשים אותם אנשים, ונמאס לי מזה. שיחות חולין, על צבא, על לימודים, על מנאלי, על צ'ילום ובאנג. זה לא הפריע לי כל כך לפני-כן, אבל אני מניח שהשהות שלי בחברת דקלה וענבר הפכה אותי לביקורתי וציני יותר. פתאום הכל מרגיש כל-כך תפל. כמעט הכל נשמע לי כמו אותו תקליט שבור, ואני לא רוצה בזה חלק. אני מסיים את התה שלי וחוזר לחדר. השעמום מתחיל.

שעמום חודר ומרעיל כל חלקה טובה, וככל שהוא מתפשט הוא גדל וצובר עוד כוח. עוד ועוד דברים נראים לי משעממים. למי יש כוח לראות מקדשים, ממילא הם מכוערים. למי יש כוח ללכת לשוק, לראות שוב את אותם בגדים באותם עיצובים עם אותם מוכרים שזורקים לך משפט בעברית ומצפים שעוד תתלהב מזה, בפעם האלף. למי יש כוח ללכת לראות את האגם, את ההרים, את הגמלים, את… בעצם זהו, מה עוד יש פה בכלל? השעמום מחמיר.

שעמום בטיול זה לא טוב. לא רק כי זה לא כיף, זה החלק הקל. החלק הקשה באמת זו הבושה. אתה לא רוצה להודות בזה, אתה לא רוצה שידעו. כשמשעמם בצבא, או בעבודה זה כל-כך קל. יש את מי להאשים, והשעמום הופך לסוג של כיף כי כולם מתלוננים עליו יחד. אבל בטיול? בטיול-אחרי-צבא? כמה כושל צריך להיות כדי להצליח לא ליהנות בדבר כזה? ואין אף אחד להאשים מסביב – הכל זה אתה – אתה בחרת לאן לטוס, אתה רצית לטוס לבד, אתה החלטת להוציא את כל החסכונות שלך על… להשתעמם. כשהחברים מהבית שולחים הודעות ושואלים מה קורה אתה חייב לשקר, מה אתה אמור לענות על "מה הולך אחיייי ספר קצת חוויות!!"? מה אני אמור להגיד למשפחה? שלא כיף לי? שאני לא מבין מה בכלל אני עושה כאן? להמשיך לקרוא מערב הודו על אופנוע

שתפיFacebook | עקובFacebook

למה היאפים של דור ה-Y לא ממש מאושרים

שתפיFacebook | עקובFacebook

הפוסט הבא הוא תרגום של אחד הפוסטים האהובים עלי מתוך הבלוג Wait But Why. כשהתחלתי לתרגם חשבתי לעצמי "למה לטרוח לנסח בעצמי משהו שכבר מוסבר כל כך יפה?", בלי להבין שלתרגם זו עבודה הרבה יותר קשה מלכתוב. השקעתי הרבה כדי ליצור תרגום נאמן למקור, ואתם מוזמנים לבדוק אותי בפוסט המקורי, מאת טים אורבן.

תהנו!


 

תגידו שלום ללוסי

Lucy

לוסי היא חלק מדור ה-Y, הדור שנולד בין סוף שנות ה-70 לאמצע שנות ה-90. היא גם סוג של יאפית (צעירה עירונית ומשכילה, ע"ד), כמו חלק גדול מבני הדור הזה.

יש לי שם ליאפים של דור ה-Y – אני קורא להם "יאפים גיבורים ומיוחדים של דור ה-Y" – ג'יפסים (באנגלית – GYPSYs – Gen Y Protagonists & Special Yuppies, ע"ד). ג'יפסים הם סוג ייחודי של יאפים, כאלו שחושבים שהם הדמות הראשית בסיפור מיוחד מאוד.

אז לוסי נהנית מהחיים שלה כג'יפסית, והיא מאוד שמחה להיות לוסי. יש לה רק בעיה אחת:

לוסי לא ממש מאושרת.

כדי לרדת לשורש העניין, אנחנו צריכים קודם להבין מה הופך בנאדם למאושר או ללא-מאושר. זה מסתכם לנוסחה הבאה:

(אושר שווה מציאות מינוס ציפיות)

זה די חד וחלק – כשמציאות החיים של מישהו טובה יותר ממה שהוא ציפה, הוא שמח. כשהמציאות מתבררת כגרועה יותר מהציפיות, הוא עצוב. להמשיך לקרוא למה היאפים של דור ה-Y לא ממש מאושרים

שתפיFacebook | עקובFacebook

ורנאסי הקדושה

שתפיFacebook | עקובFacebook

האורות נדלקים ואני מתעורר בבת אחת. האוטובוס עומד בשוליים של כביש ענק, ליד שומקום. אני מציץ בשעון, עשרה לחמש והשמש עוד לא זרחה, נראה שהגענו, אבל למה הוא מוריד אותנו כאן? כולנו עדיין מטושטשים מהשינה הטרופה של הנסיעה, יורדים לאט, מחפשים את התיקים שלנו, לא לגמרי מבינים מה קורה. מתוך החושך מגיח צי של ריקשות ירוקות, צופרות ומהבהבות בפנסים. מתוכם קופצים הנהגים ועטים על חבורת התיירים ההמומה כמו להקת עורבים, צועקים מחירים וגוררים אנשים לריקשות שלהם. אני נכנס, או מוכנס, לתוך רכב מסחרי קטן שבתוכו כבר יושבים כמה ישראלים שהכרתי בדרמסלה, ורק אחרי כמה דקות צובר מספיק עירנות כדי להבין שהסכמתי למחיר מופקע, ועכשיו מאוחר מדי, הרכב כבר נוסע. אנחנו חולפים על פני הקבצנים, הפרות, הזוהמה בכל פינה, הנהג שלנו נוסע בפראות מבהילה וצופר ללא הרף. כמה דקות אחר-כך הוא מוריד אותי מול תחנת רכבת ענקית.

את הנסיעה לורנאסי תכננתי עם ענבר ודקלה, הן הזמינו את הכרטיסים לרכבת, ודי סמכתי עליהן שיובילו, אבל ברגע האחרון הן התחרטו ולקחו טיסה. אני, שעוד מקווה לטייל הרבה זמן, לא הייתי מוכן לכזאת הוצאה, אז נשארתי עם הרכבת, לבד. אני פוסע לתוך התחנה, מביט בלוח האלקטרוני הענק, ומנסה לאתר את הרכבת שלי. תוך שתי דקות ניגש אלי איזה מנהל בלבוש מהודר ומציע לי עזרה. לפעמים ההודים כל-כך נחמדים, באמת הייתי קצת אבוד. הוא מעיף מבט בכרטיס שלי ואומר לי לבוא אחריו. אנחנו הולכים עד שמגיעים למנהל נוסף, עם אותו לבוש בדיוק, שמסביר לי שלצערו הרכבת שלי התבטלה, ושהוא ישבץ אותי לאחת אחרת. שיט. הוא מסביר שהכסף של הכרטיס יחזור לחשבון האשראי שלי, ואני רק צריך להתלוות אליו למשרד לקנות כרטיס חדש. מזל שפגשתי אותו! כמה הוא שמח לעזור…

רגע.

שניה.

מי זה האיש הזה בכלל? למה החלטתי שהוא מנהל? פתאום זה נראה לי קצת מוזר, רכבת של אלפי אנשים התבטלה סתם ככה והדרך היחידה לדעת מזה אלו שני האדונים האלה, שלבושים בדיוק אותו דבר? פה חשדתי. אני מודה להם על העזרה, ונכנס לתחנה, בלעדיהם. הם עוד מנסים להחזיר אותי, אבל אני כבר מתרחק, משאיר את שמשון ויובב מאחור. להמשיך לקרוא ורנאסי הקדושה

שתפיFacebook | עקובFacebook

ללכת ברגל

שתפיFacebook | עקובFacebook

אז לפני כמה ימים עשיתי את אחד הדברים הכי אחראיים שעשיתי הטיול – נכנסתי לאתר של הבנק שלי לבדוק מה מצבי. פחות טוב ממה שחשבתי, בכמה אלפי שקלים. באסה, זה אומר שהמחשב החדש שחשבתי לקנות יורד מהפרק בינתיים.

כמו שאני אוהב, יש התחלתי לכתוב תכנית להתמודדות עם המצב הכלכלי – הסעיף הראשון – תקציב יומי! מעכשיו יש לי 1000 רופי ליום, לא כולל לינה, לא כולל הוצאות חריגות. 1000 רופי ליום וזהו (בערך 60 שקל). ביום הראשון לביצוע התכנית, ביזבזתי כל כך הרבה כסף במהלך היום שנאלצתי לוותר על ארוחת ערב בכדי לעמוד בתקציב, מה שהזכיר לי מאוד את שנת-השירות הידועה לשמצה. למרות ההתחלה הקשה עם הזמן התחלתי למצוא שיטות לחסוך. אחת השיטות הייתה ללכת ברגל מרחקים שלא מחייבים מונית או ריקשה.

במקביל, החלטתי להוציא כרטיס סים מקומי, כדי לא להיות תלוי ב-wifi כל הזמן. יום אחד בזמן שהסתובבתי במקלוד, הכפר הגדול באזור, נכנסתי לחנות קטנה וקניתי כרטיס סים עם חבילת גלישה צנועה. הכרטיס לא עבד, אבל המוכר הבטיח שזה רק עניין של אקטיבציה מול חברת הסלולר, ושבערב הוא יתחיל לפעול. בערב הוא לא התחיל לפעול, וגם לא בבוקר שלמחרת, אז כיתתתי רגלי שוב אל מקלוד, חזרתי אל החנות, ופניתי למוכר. המוכר הסביר שאתמול הייתה נפילה של השרתים, ושהערב מאה אחוז הכרטיס עובד. מפה לשם, במשך שבוע הלכתי כל יום למקלוד לדבר עם המוכר, כבר נהיינו חברים. אנשים רבים בדהרמקוט (הכפר בו אני חי) הרגישו הזדהות עם מצבי העגום, וסייעו ככל שעלה בידם, וכשהכרטיס סוף סוף עבד, פצחו במסיבה שנמשכה שלושה ימים ושלושה לילות. להמשיך לקרוא ללכת ברגל

שתפיFacebook | עקובFacebook

הדרך לדרמסלה

שתפיFacebook | עקובFacebook

מזמן לא פרסמתי פוסט. הפוסט הזה מתאר יום שעבר עלי לפני מספר שבועות, והיה מספיק מעניין כדי שאני לא ארצה לוותר עליו. הפוסטים הבאים יהיו יותר up-to-date.

זה גם המקום לשתף אתכם במחשבות שיש לי לגבי הכיוון שאני רוצה לקחת אליו את הבלוג הזה. ההודי שאני כותב בקפה-האינטרנט שלו כבר מנקר בכיסא שלו ומתחנן שאני אסיים לכתוב, אז הקטע הזה יופיע בפוסט הבא.


 

התעוררתי מהשעון קצת לפני שמונה. כמה זמן לא התעוררתי משעון… ויתרתי על טקסי הבוקר הרגילים, אני כבר אשתה צ'אי בדרך. רובי החליט ברגע האחרון שהוא נוסע לקאסול, אז היום זה רק אני. למרות שאני אוהב את רובי אהבת נפש, היה בזה משהו משמח. מתחילת הטיול פחדתי פחד מוות מלהיות לבד, ועכשיו הייתה לי הזדמנות להתמודד עם הפחד, הרגשתי מוכן.

אתמול, כשהבנתי סופית שאני ממשיך לבד, ארזתי את התיק וכיוונתי את השעון המעורר. התיק היה עמוס עד להתפקע. הלפטופ שלי, שהפסיק לתת סימני חיים כבר לפני שבוע, נותר בחוץ. בהתחלה חשבתי לשלוח אותו לישראל, ולבקש מאמא או עדי שישלחו אותו לארצות הברית, לנסות לקבל החזר כספי או משהו. שנאתי את התכנית הזאת. היא הייתה מסורבלת מדי, יקרה מדי, ובעיקר תגזול ממני שקט נפשי. אני לא רוצה לחשוב על דואר, לפטופים והחזרים כספיים. השלכתי אותו לקרקעית הנהר. נהניתי מכל רגע.

אני נוסע לדרמסאלה בלוקאלים (אוטובוסים מקומיים), ולא באוטובוס תיירים או מונית. לאו דווקא מתוך חסכנות או צניעות, אלא יותר כי רציתי הרפתקה, רציתי להרגיש שאני מסתדר בעצמי. כשהצלחתי למצוא את האוטובוס הראשון שלי, להניח בו את התיק ולהתיישב, חגגתי ניצחון קטן – הנה אני עצמאי. האוטובוס יוצא לדרך ואני מסתכל מהופנט החוצה. נוף הבוקר ההררי, עם הנהרות הפורצים מכל פינה והעננים השטים בגובה העיניים, מעורר בי אופוריה. אני נזכר בעצמי, בדיוק חודש אחורה. כמה מפוחד הייתי, מבוהל מכל דבר קטן, נצמד לשני ישראלים שלא חיבבתי כדי לא להישאר לבדי. ועכשיו, תוך פחות מחודש, איזה שינוי! אני מרגיש מלא מרץ וביטחון עצמי, אני יכול להסתדר בכל מקום! להמשיך לקרוא הדרך לדרמסלה

שתפיFacebook | עקובFacebook

מחשבות על מציאת עבודה

שתפיFacebook | עקובFacebook

הפוסט הזה יכיל פחות סיפורים מהטיול עצמו (למרות שיש מלא סיפורים מדהימים ועוצרי נשימה). הפוסט הזה הולך לתאר חלק אחר של הטיול, חלק שבדרך כלל מופיע בסיפורים רק כהערת שוליים, אבל האמת היא שהוא החלק המרכזי – המחשבות שלי.

לאחרונה סיימתי לקרוא שלושה טקסטים שגרמו לי לחשוב הרבה על העתיד.

הראשון היה מאמר של הבלוג Wait But Why (בלוג מעולה שאני עוד אתרגם ואפרסם כאן יום אחד) – המאמר עסק בנושא אינטילגנציה מלאכותית. המאמר טען שבעתיד הלא-רחוק, המחשבים יחצו רף קריטי של יכולת עיבוד, ויעקפו את יכולת העיבוד של המוח האנושי. כשזה יקרה, לא רק שרוב המשרות המאוישות היום ע"י בני-אדם יתפסו ע"י אלגוריתמים, אלא השליטה בעולם כולו תהיה עשויה להיות נתונה בידי מחשב, אשר יהיה חכם עשרות מונים מכלל האנושות יחד.

השני היה ביוגרפיה של אילון מאסק – אילון מאסק הוא המייסד של מספר חברות פורצות דרך בעולם. בין היתר תוארה בביוגרפיה חברת טסלה, אותה ייסד, במאמץ ליצור מכונית חשמלית להמונים. חברה נוספת אותה ייסד היא SpaceX, אשר בונה טכנולוגיה אשר אמורה לאפשר הקמת קולוניות אנושיות על מאדים, וחברה שלישית בשם SolarCity מספקת טכנולוגיה של חשמל ירוק לבתים פרטיים ועסקים. (תוכלו לקרוא יותר על מאסק בפוסט הבא).

הטקסט השלישי היה הספר "ההיסטוריה של המחר" מאת יובל נוח-הררי. בספר, נוח-הררי מתמקד בעיקר במשבר הערכי הפוקד את האנושות, במקביל לפריצות הדרך הן ברפואה והן בטכנולוגיה. גם לטענתו של הררי העולם הולך להשתנות לבלי הכר בעתיד הלא-רחוק, כאשר יכולות המחשוב יחצו את רף היכולת האנושית, ומיליארדי בני-אדם ימצאו את עצמם מיותרים הלכה למעשה.

הטקסטים האלה גרמו לי לחשוב, הרבה. ניקול קראוס אמרה "שימו גם אידיוט מול חלון ותקבלו פילוסוף". אני הייתי מול הרבה מאוד חלון בשבועיים האחרונים.

הרבה מהמחשבות האלו נסובו סביב השאלה "מה אני רוצה לעשות בחיים?". אז כמו שאני רואה את זה, בבחירה "מה לעשות בחיים" יש שלושה פרמטרים מרכזיים – כיף, נוחות, ומשמעות.

כיף – עד כמה מה שאני משקיע בו את החיים שלי מסב לי הנאה. יש כל מיני סוגים של כיף. יכול להיות שאני עובד בעבודה מחורבנת, אבל היא נמשכת רק שעתיים ביום, ולכן דירוג הכיף שלה גבוה. יכול להיות שאני עובד בעבודה מחורבנת אבל סופר-רווחית, שתאפשר לי לפרוש מוקדם, ולכן היא גם עשויה לקבל דירוג כיף גבוה. או שאני פשוט עובד במשהו שכיף לעבוד בו.

נוחות – נוחות מבחינתי היא שם מקביל לבטחון. הפרמטר הזה נקבע בעיקר ע"י כמות הכסף שאני ארוויח מעבודה מסוימת. עבודה רווחית מאוד תייצר עבורי חיים נוחים וקלים יותר. גורם נוסף המשפיע על הנוחות הוא יציבות תעסוקתית. עבודה המאפשרת יציבות מובילה גם היא לחיים נוחים.

משמעות – האם העבודה שלי מקדמת נושא שהוא חשוב בעיני? עבודה שמייצרת תרומה לדברים שחשובים לי מקבלת דירוג משמעות גבוה יותר מעבודה שלא עוזרת לאף אחד.

fun_ease_meaning

חשוב מאוד להפריד בין שלושת הפרמטרים הללו. רוב האנשים לא מפרידים ביניהם, ולכן לא מסוגלים לחשוב בבהירות על הקריירה שלהם. קיימת נטיה לבלבל בין פרמטרים שונים, ולהגיע למסקנות לוגיות מטופשות כתוצאה מכך.

טעות נפוצה היא לבלבל בין כיף למשמעות, מתוך מחשבה שכשאנחנו עושים משהו משמעותי, אז כיף לנו. זה פשוט לא נכון. אנחנו אכן מרוויחים תחושה נעימה כאשר אנחנו עוסקים במשהו משמעותי, וזה עשוי להיות כיף. אבל כיף הוא מעבר לתחושה נעימה, כיף הוא מכלול של תחושות נעימות שונות. חלק מהתחושות הנעימות הללו קשורות לעבודה בעלת משמעות, אבל אחרות הן נפרדות לחלוטין. סיפוק מיני, רוגע נפשי, התרגשות אתגרית, כל אלו הן תחושות נעימות חשובות, אך לא בהכרח תלויות בתחושת משמעות, ותחושת המשמעות לא מהווה להן תחליף מספק.

טעות נוספת היא הבלבול בין נוחות לכיף. עבודות תובעניות בשכר גבוה נוטות להקנות לבעליהן רמה גבוהה של נוחות, למשל בית גדול, רכב, חשבון בנק שמן וכיו"ב. גם כאן, מתקיימת רמה מסוימת של כיף כתוצאה מיתרונות הנוחות – בבית גדול ניתן לערוך מסיבות, וחשבון הבנק השמן יכול לממן חופשות מפנקות. עם זאת, כמו במקרה הקודם, חלק ממכלול התחושות הנעימות מקבל מענה, אבל לא כולו. חיים של עבודה מבוקר עד לילה הם לא חיים ממוקדי "כיף", גם אם פעמיים בשנה הם מתובלים בחופשה. אם העבודה אינה מאפשרת השקעה בחיי חברה למשל, זו פגיעה מהותית בדירוג הכיף, גם אם לא בהכרח בדירוג הנוחות.

בין נוחות למשמעות כמעט ואין בלבול – למעשה, רוב האנשים מוצאים את עצמם מתלבטים בין עבודה "טובה" (עם שכר גבוה) לבין עבודה עם "משמעות", כאשר ה"כיף" כלל לא נוכח במשוואה.

לפני חודשיים החלטתי שאני רוצה שהחיים שלי יהיו ממוקדים ב"כיף". כמובן, זה לא אומר שאין שום חשיבות לנוחות ולמשמעות – אבל הם בעדיפות נמוכה יותר. שירתתי בצבא במקום שהרגשתי שהוא משמעותי ביותר, והוצעו לי תפקידים משמעותיים מאוד להמשך הקריירה. ידעתי שהתפקידים המוצעים לי יאפשרו לי לקדם נושאים שחשובים לי, אולם הם היו תפקידים תובעניים מאוד – בקיצור, דירוג משמעות גבוה, דירוג נוחות בינוני, ודירוג כיף נמוך. סירבתי בנימוס, נפרדתי לשלום מהחברים, השתחררתי, וקניתי כרטיס טיסה להודו.

הרעיון הכללי של עבודה ממוקדת "כיף" מוצג בצורה הטובה ביותר בספר "4 שעות עבודה בשבוע". הספר מסביר צעד אחר צעד כיצד לבנות חברה אינטרנטית, לבסס הכנסה פאסיבית, ולנצל את הכסף והזמן הפנוי לטיולים ולימודים מסביב לעולם. כהכנה למימוש התכנית, קניתי לפטופ קטן, ממנו אוכל להפעיל את החברה הוירטואלית שלי מכל מקום בעולם.

מאז, הלפטופ שלי מת, ואני נדבקתי מחדש בחיידק המשמעות. העולם שלנו עומד לעבור מהפכה. ברגעים אלו ממש חוקרי מוח מפענחים עוד פיסה מהקוד של המוח האנושי. מהנדסי תוכנה ממשיכים במירוץ לבניית אינטלגנציה מלאכותית רחבה. מומחי אנרגיה מניחים את היסודות לעולם בו האנרגיה זמינה תמיד וללא זיהום. פיזיקאים ומהנדסים מתכוננים להתיישבות אנושית על פלנטה אחרת. כלכלנים מפתחים את התיאוריות שיאפשרו לאנושות לעבור לכלכלה מבוססת מחשבים, שתהיה שונה לחלוטין מכל מה שאנחנו מכירים.

הרבה קורה

אז להגן על המדינה שלי זה חשוב, אבל נראה שיש עוד הרבה דברים בעולם שיש להם משמעות, ולא ממש הייתי מודע לקיומם. אולי עכשיו כשאני מודע אליהם, המאזן ישתנה מחדש לטובת המשמעות?

האמת היא שבעוד שהנוחות היא תחום יחסית מוכר וידוע, הכיף והמשמעות הם ארצות לא נודעות. מאוד ברור לנו מה גורם לאדם נוחות – עבודה יציבה ובטוחה, אשר מכניסה משכורת גבוהה. לעומת זאת, מה זו משמעות? משמעות היא לעשות משהו שמקדם באופן אפקטיבי תחום שחשוב לך. ההגדרה הזו משאירה ים של שאלות פתוחות. בתור התחלה, מה חשוב לי? להציל חיי אדם? למצוא תרופות למחלות? לשפר את איכות הסביבה? מה חשוב יותר, מה פחות? עכשיו, גם אם נניח לרגע שאני אדם מאוד מגובש ואני יודע בדיוק מה חשוב לי (שזה כמובן לא נכון), עדיין ניצבת בפני השאלה האם אני פועל באופן אפקטיבי. להיות מורה למשל, מקדם דברים שחשובים לי, אבל לדעתי באפקטיביות נמוכה מאוד. יש מחקרים שמראים שגם רופא הוא לא אפקטיבי, כי הוא יכול לטפל רק באדם אחד בו-זמנית (לעומת חוקר תרופות למשל, שהתרופה שלו מטפלת במאות אלפים בו-זמנית). לשאלות האלו אין תשובות ברורות.

עולם הכיף הוא עוד יותר מעורפל אפילו מעולם המשמעות. המשמעות היא כמו דרך עפר פתלתלה – לא הרבה אנשים צועדים בה, אבל בהחלט יש אנשים שצעדו בה והם יכולים לעזור. הכיף הוא סבך של שיחים. מעט מדי מילים נכתבות בנושא זה. הכיף בפני עצמו נתפס כתחום לא-רציני, לא חשוב מספיק, ולא ראוי למחקר מעמיק. מבחינת הספרות המקצועית – רוב הספרים עוסקים בשאלה כיצד לחוות יותר כיף במסגרת חיים ממוקדי נוחות, ולא כיצד לחיות חיים בהם כיף הוא הגורם המרכזי. מבחינת התפיסה הרווחת, כיף הוא עניין פשוט – אנחנו יודעים מה גורם לנו כיף, ואין צורך לחקור מעבר לזה. חוויות המתיימרות לספק רמת כיף גבוהה במיוחד, מסווגות בדרך-כלל כשליליות ומזיקות – אורגיות, סמים, חוויות רוחניות שונות – לא זוכות להתייחסות מעמיקה ורצינית. גישה נוספת טוענת כי כיף הוא חוויה אינדבידואלית, ושלא ניתן להגיע למסקנות כלליות לגבי כיף, כי הוא שונה מאדם לאדם.

לדעתי הגישות האלה הן שגויות ומזיקות. רוב האנשים חווים כיף בתוך ספקטרום צר, שנע בין שטיפת כלים (לא כיף) לסקס שגרתי, או ללכת לים עם חברים (די כיף). סיפורים מפחידים מונעים מאיתנו להגיע לתחומי כיף הדורשים מאמץ מיוחד, ותחומים אלו נותרים כמעט לא-נודעים. כתוצאה מכך, חיים ממוקדי כיף לא נשמעים מלהיבים כל-כך עבור רוב האנשים, משום שהכיף שהם מכירים היה משעמם אותם די מהם לו היו מקדישים לו חיים שלמים. לגבי הטענה שכיף הוא עניין אינדבידואלי – זו לא טענה רצינית. מובן שיש הבדלים בין אדם לאדם, אבל יש גם תחום משותף גדול מאוד שכמעט ואינו נחקר. רוב האנשים נהנים מנוף יפה וסקס, ורוב האנשים סובלים כשמרביצים להם. שונות בין בני אדם לא מפריעה לפסיכולוגים, פסיכיאטרים, רופאים, יועצי זוגיות, וכיו"ב להתפרנס, אז למה היא אמורה להפריע לחקור את תחום הכיף?

לכיף יש תחום עליון שרוב האנשים לא מגיעים אליו, או מבקרים בו לזמן קצר וחוזרים לתחום המוכר. בתחום העליון אורבות סכנות בלתי מוכרות (נניח סמים ממכרים). עם זאת, עצם קיומן של סכנות לא צריך לרפות את ידינו מחקר של התחום כולו. הנה איור של ספקטרום הכיף:

ספקטרום הכיף
ספקטרום הכיף

אין מסקנה מעניינת בסוף הפוסט הזה. בעיקר התחלה של מחשבות שונות. בפוסטים הבאים אנסה לרדת יותר לעומק של תחום הכיף, והקשר שלו עם המשמעות והנוחות.

אשמח לשמוע את דעתכם בתגובות.

שתפיFacebook | עקובFacebook