ברנינג-סיד

שתפיFacebook | עקובFacebook

אני יורד מהרכב, נושם עמוק את אויר היער הקריר והרענן, מביט ברגליים שלי על האדמה החומה-אדומה. סוף סוף! ליסה הלכה לרגע לחפש את חברי המחנה שלה, המטרה שלי היא להוציא את כל הדברים שלי מהרכב שלה ולהתחפף משם לפני שהיא חוזרת, ואז לא לראות אותה שוב לעולם.

ליסה הזאת. כמה שהיא הייתה נחמדה אלי, לא הצלחתי לסבול אותה. לא יודע למה, זה לא ממש נחמד מצידי כי היא באמת עזרה לי הרבה, אבל יש אנשים שאני פשוט לא סובל. החזקתי הכל בבטן, כלפי חוץ הייתי רק חיוכים ואדיבות, במשך עשר שעות של נסיעה, אבל אני מרגיש שאני כבר לא יכול יותר. יש זמנים שקשה לי להיות מינימליסט, עם כל-כך מעט ציוד, אבל עכשיו הייתי אסיר תודה על כך. תוך חמש דקות כל הציוד שלי היה עלי, וכבר התחלתי להתרחק מהרכב כשליסה פתאום הופיעה מולי ושאלה אותי לאן אני הולך. שיט. קבענו שאני אהיה איתה ועם החברים שלה במחנה, וכמובן שבשלב הזה לא הייתה לי שום כוונה לעמוד בכך. המצאתי איזה תירוץ קלוש ולא-משכנע, הודיתי לה בחום על הכל, ונסתי על נפשי.

אני משוטט בשבילים, מתרשם מהנוף, מהאוירה. הרבה בנות יפות, הרבה אנשים עירומים. מוזיקה בוקעת מכל מקום, צחוק מוגזם של סמים או אלכוהול נשמע מכל פינה. הולך להיות לי כיף במקום הזה. ריינג'ר אחד מוביל אותי למחנה "בית היתומים" (the orphanage) שלדבריו נועד להיות בית חם לכל המטיילים הבודדים שהגיעו לאירוע מרחבי העולם. נשמע מושלם. אבל זה לא היה.

רחוק מלהיות מושלם
רחוק מלהיות מושלם

אני מגיע למחנה ורואה כמה חבר'ה יושבים על כיסאות מסביב לשולחן מתקפל. אחת עם הנגאובר, שניים מדברים בצד, אחד סתם לא קשור לכלום. אני מנסה לפתח שיחה, להציג את עצמי. אני נותן להם לפצפץ פצפצים שהבאתי במיוחד, אבל לא נראה שזה מרגש אותם במיוחד. אני נתקל בחומה מוזרה שאני לא מצליח לפרוץ. בראש שלי המפגש הזה היה אמור להיות שונה לגמרי. משהו בסגנון של אני מגיע ואומר שאני מישראל, ישר כולם מתלהבים ושואלים אותי על מידברן ועל החוויות מהצבא, ואז אני שולף את הפצפצים וכולם נכנסים לאקסטזה ומשם הכל זורם חלק ואני לוקח בחורה איתי לאוהל. בראש שלי אני מגיע למחנה של מטיילים צעירים והרפתקנים מכל העולם ואנחנו עושים כאלה שערוריות יחד שאף אחד לא יודע איך לאכול אותנו. בראש שלי אני פוגש חברים חדשים ומשוגעים שילוו אותי להמשך הטיול, ואולי גם להמשך החיים. אבל הראש שלי לחוד ומציאות לחוד, ולקח לי זמן עד שהבנתי את זה והתחלתי לקבל את המחנה שלי כמו שהוא. דבר אחד טוב אני אגיד על בית היתומים, הוא היה רחוק מאוד מהמחנה של ליסה, ובאמת לא ראיתי אותה אפילו פעם אחת.

כמעט יומיים עוברים עלי בבדידות. אני מרגיש אותה כמו תרמיל כבד שמחובר לי לגב. היא איתי כשאני הולך למסיבה, מנסה לרקוד, לחייך, להתחבר עם אנשים. היא איתי כשאני יוצא משם אחרי כמה דקות, מותש מהעמדת הפנים, ומסתכל בשעון כדי לבדוק אם זאת כבר שעה לגיטימית ללכת לישון. מדי פעם יש לי פרץ של אנרגיה ושמחה, אבל זה דועך כל כך מהר, ולא מספיק אפילו להחזיק צהריים שליו אחד. אני מרגיש שאנשים רואים את תרמיל הבדידות שלי, אי אפשר להסתיר אותו, והם לא רוצים להתקרב אלי בגללו. כשאני מצטרף לאנשים שיושבים הם מדברים אנגלית כל כך מהר ובמבטא אוסטרלי כך שאני בקושי מבין על מה השיחה. האנגלית שלי יחסית טובה, אבל שם היא נשמעת לי עילגת ומגומגמת. הצחוק, העירום, והמסיבות, שביום הראשון נראו לי כמו הזדמנות ענקית, מהווים עבורי תזכורת חיה לעולם שאני כל כך רוצה להיות חלק ממנו אבל לא מצליח. כל הבדידות הזאת מזמינה פנימה את האויב האמיתי – האגו הפגוע, תחושת הכישלון. אני מתבייש בעצמי. בתיכון הייתי ילד ביישן והיו לי מעט חברים, שלא לדבר על חברות, אבל מאז עברתי הרבה והיום אני חושב שאני כבר לא כל כך ביישן. אבל נפילות כאלו מזכירות לי שאי שם, עמוק בפנים, אני תמיד אהיה אותו ילד ביישן ומפוחד מהתיכון, לא משנה מה אעשה או לאן אלך, הילד הזה תמיד בא איתי. אוף. ילד מעצבן.

אני מחייך, אבל מי שמכיר אותי ממש טוב יכול לראות שזה לא חיוך אמיתי
אני מחייך, אבל מי שמכיר אותי ממש טוב יכול לראות שזה לא חיוך אמיתי

אחרי יומיים צורבים אני מתעורר בשעת בוקר מאוחרת מהחום שהשתלט על האוהל. אני מקלף מעצמי את הבגדים החמים שעטיתי עלי במהלך הלילה הקר ונהנה לרגע מתחושת האוויר על העור המיוזע. אני זוחל החוצה מהאוהל שלי, ובדרך החוצה רואה את המחברת שלי, אני לוקח אותה איתי. אני מתיישב לשולחן ארוחת הבוקר. מימיני יושבת בחורה בלונדינית, ולידה גבר, מטון הדיבור שלו נשמע לי שהוא מנסה להרשים אותה. אני מקשיב לשיחה, ומה שהוא אומר לה הוא, באופן מפתיע, כל כך חכם שאני כותב אותו במחברת שלי. "זאת הסיבה שאירועי ברן הם כל כך אדירים, הם מעוצבים במיוחד כדי לשבור אותך נפשית, עד שאתה מבין ששום דבר לא באמת משנה חוץ מאיך שאתה מרגיש לגבי עצמך". הוא אמנם ניסה להתחיל איתה ולא איתי, אבל הוא קלע בול. אני מתחיל לכתוב בשטף. אני כותב על הכל, על הציפיות שלי שהתנפצו, על הבדידות, על זה שאני מרגיש שאני נלחם בעצמי כל פעם שאני גורר את עצמי מחוץ לאוהל, על הבושה וההשפלה שאני מרגיש. על העמדת הפנים. אני נזכר שחלמתי בלילה שאני הולך באירוע ופתאום רואה שגם לרנר ואורן שם, יושבים במחנה משלהם, אבל כשאני מתקרב אליהם אני מבין שגם הם לא כל כך רוצים להיות איתי. זה היה חלום נוראי. פתאום אני מרגיש כלפי עצמי חמלה עצומה. כאילו אני מסתכל על האומללות של בנאדם אחר. אני רואה את עצמי מבחוץ, ואני רוצה לתת לעצמי חיבוק, להרגיע, לומר שיהיה בסדר, שזה רק משבר קטן וזה חולף. אין פה אף אחד שאוהב אותי ויכול לחבק אותי ולהרגיע, אבל אולי אני יכול לעשות את זה עבור עצמי.

אני מרים את מבטי מהמחברת, ועיני נתקלות בעיניו של איש זקן שישב מהצד השני של השולחן. ברגע אחד אני מבין שהוא באותה סירה כמוני, אני רואה את העצב והבדידות בעיניים שלו. זה בטח קשה להיות זקן באירוע כזה. אולי הוא מפחד שזמנו עבר כשהוא רואה את כל הצעירים רצים מסביב, צוחקים, ומדברים על דברים שאולי הוא כבר לא ממש מבין. אולי הוא גם רוצה לקחת בחורה לאוהל, אבל עבר כבר זמן רב מאז שזה קרה, והוא לא בטוח אם זה ישוב ויקרה. אני יודע שגם הוא רואה את כל הבדידות שלי. המבטים שלנו מרצינים, אבל אז, לאט לאט, מתחילים לחייך, ואחר כך לצחוק, ובסוף אפילו קצת לדמוע. זה נמשך רק כמה דקות, ואחר כך כל אחד הלך למקום אחר. אני לא יודע מה השם שלו, וגם לא ראיתי אותו שוב. כשקמתי משם הרגשתי בפעם הראשונה מזה יומיים שאני לא נושא את תרמיל הבדידות על הגב. העולם היה בסדר שוב, ואני הייתי חופשי ומאושר. היו עוד רגעי בדידות בימים הבאים, אבל מכאן והלאה אלו היו רק רגעים, ובשאר הזמן היה אושר, והייתה שלווה.

אני משוטט בשבילים ואני מבחין שהרבה אנשים הולכים לכיוון שלפי המפה אין בו כלום. זה נראה לי קצת משונה אז אני הולך אחריהם. אנחנו חוצים את הגדר שמקיפה את האירוע, החוצה, ליער הפתוח, ואני ממשיך בעקבותיהם. אז הם עולים על גבעה קטנה וכשאני עולה בעצמי נגלה לעיני מחזה מרהיב. אגם יפיפה, מוקף בעשב ירוק ועצים. מסביב לאגם רובצים המוני היפים, רובם עירומים לחלוטין. מרכב גדול שעומד בצד השני של האגם בוקעת מוזיקה, ומולו עומדים כמה אנשים ורוקדים. רכב אחר שנמצא שם מחלק בירות קרות לכל מי שמעוניין. אני מתפשט ונכנס למים. הם קפואים, אבל אני צולל פנימה ומתרגל לקור. אני מרגיש רענן, חי, מאושר. אני מסתובב בשחיה, מעביר מבט על כל האנשים סביב. אני מרגיש בתוך סצנה מסרט על שנות ה-60, משהו לא מציאותי באויר. משהו טוב מכדי להיות אמיתי, ככה נראה עולם שכולם בו מאושרים. למחרת אני חוזר שוב לאגם, הפעם עם המזרן המתנפח שלי. אני נכנס למים על המזרן, עירום כביום היוולדי. צף. הידיים שלי במים הקרים, והגב מתחמם בשמש הצהריים הנעימה. מתישהו מגיעה בחורה מחייכת וכחולת עיניים בשחיה למזרן שלי ומתחילה לצוף איתי. אני מזמין אותה לעלות למעלה, ושואל אם היא יודעת לעשות מסאז', להפתעתי היא דווקא יודעת. היא עולה על המזרן ועושה לי מסאז', מרטיבה את הגב שלי בטיפות מים קרירות. היא מספרת לי שקוראים לה פיונה, היא אנגליה, ובאה לעבוד באוסטרליה בחווה חקלאית, שנה חופש מהלימודים. אחרי כן אנחנו יוצאים מהמים, ומבלים יחד אחר-צהריים קסום. כשיורד הערב אנחנו חוזרים לשטח האירוע ואני חוזר לבית היתומים, שפתאום נראה דווקא נחמד, מאושר.

האירוע הסתיים כבר לפני יומיים. השרירים שלי מתרחבים ונרגעים בשעה שאני נשכב על הערסל אחרי יום עבודה ארוך. נשארתי לעזור לפרק את האירוע. זאת הזדמנות להכיר עוד אנשים, לחוות עוד חוויות. חוץ מזה שלחיות ביער זה בחינם, ואני לא ממהר לשום מקום. שאר החבר'ה רובצים מסביב על ספות וכיסאות מתקפלים, באמצע חבית עם קרשים בוערים מפיצה אור וחום נעים. אלכוהול וסיגריות עוברים במעגל והאוירה הופכת ליותר עליזה. מישהו מתחיל לשיר, אחד אחר מצא חרב-אור שמישהו שכח והוא מנופף בה מסביב ומשמיע קולות קרב. אחרי יומיים של עבודות תחושת הזרות שליוותה אותי בהתחלה כבר התפוגגה כמעט לגמרי. אני מכיר את החבר'ה, והם מכירים אותי, וזה נעים. פתאום מישהו משמיע קול, אני מסתובב לכיוון הקול ורואה את הבר שלנו עולה בלהבות. בר גדול מעץ שעמד בסמוך למעגל שלנו, ועליו היו בקבוקי אלכוהול, ולמרבה חרדתי גם ערימת חפצים שלי, וביניהם המחברת שלי. הבר נדלק בשניה. כנראה אחד החבר'ה חשב שזה יהיה מצחיק, אז הוא שפך דלק על הבר והצית אותו כשאף אחד לא שם לב. חבר אמיץ אחד מזנק לעבר הבר ומציל מתוכו את בקבוקי האלכוהול והחפצים שלי, והשאר, המומים, פשוט עומדים ומסתכלים על הבר נשרף. אחרי שתי דקות האש נהיית כל-כך גדולה שאנחנו מתחילים לחשוש שהיא תדליק את העצים מסביב. מנהלת האירוע מגיעה ומתחילה לצעוק, היא רוצה לדעת מי שרף את הבר, אבל אף אחד לא ראה את המצית המסתורי. בשלב הזה של הערב כולנו כבר קצת שיכורים, והסיטואציה מצחיקה והזויה. מישהו מביא מטף כיבוי ומכבה את הבר, וכדי להירגע כולנו יוצאים לשטח הפתוח ויורים לשמיים בלהביור ענק שהיה לנו שם. הבחור ששיחק עם חרב-האור מצא עוד אחת, ועכשיו אנשים עושים קרבות ראווה עם החרבות. אני מצטרף לאחד הקרבות, אוחז חרב אור ירוקה. לרוע מזלו של היריב שלי, אני חגורה כחולה בקרב מגע פיליפיני. אני מנסה לבצע גילגול לעברו, אבל במקום התנועה האלגנטית שתכננתי יוצא לי משהו עקום ואני משפשף את הברך שלי על האבנים והיא מתחילה לדמם. אני חוזר לערסל, מתחמם ליד האש, ומתעורר לפנות בוקר ועובר לשק-השינה שלי. ערב משונה.

אני מתעורר בשעה מאוחרת. שאר החבר'ה ערים כבר כמה שעות, אבל אני עוזב היום את שטח האירוע, אז הרשיתי לעצמי להתעורר לאט. אני מתקלח במים קרים ואוכל ארוחת בוקר. מסביב בוקר שמשי ויפה. ג'ורג'יה, מנהלת העבודה מתקרבת אלי בחיוך. "מצאנו לך טרמפ לעיר הקרובה! רוץ לארוז את התיק!". אני מחבב את ג'ורג'יה, היה כיף לעבוד תחתיה. אני אורז התיק שלי בזריזות ועולה לרכב קצת מתפרק. הבחור שאני נוסע איתו מכונה "הדוב". הוא איש גדל מימדים, מעוטר בכל סמל סטטוס אפשרי של ברנינג-מן. הוא אחד הבכירים, המארגנים של האירוע באוסטרליה, וגם מעורב בהפקה בארצות-הברית. באירוע עצמו כולם רוחשים לו כבוד רב, ואני קצת נבוך להיות איתו לבד ברכב. בתחילת הנסיעה אני בעיקר שותק, תוך כדי שאני מנסה לחשוב על מה להגיד. נראה שגם דוב לא לגמריי מצטיין בדיבורים, אבל אחרי שעה של נסיעה האוירה מפשירה ואני מתחיל ליהנות מחברתו של דוב. מסתבר שהוא מתכנן לעשות לילה בקנברה, בירת אוסטרליה, ומחר הוא ימשיך לסידני. הוא מזמין אותי להמשיך איתו עד סידני, ואני מסכים בשמחה. בדרך אנחנו עוצרים במסעדת דרכים קטנה. אנחנו מתיישבים בחצר ואוכלים פשטידות. דוב מצביע למרחק, ואז אני רואה אותו, סוף סוף, קנגרו.

במהלך הנסיעה אני לומד עוד על החיים של דוב. נראה שהוא מבלה בערך חצי מהזמן שלו באוסטרליה, והחצי השני בקליפורניה. הוא עצמאי, קבלן בניין או משהו כזה. כמה פעמים בשנה הוא מקבל על עצמו פרויקטים, ובשאר הזמן הוא עובר מאירוע ברן אחד לשני. אני משתדל לשמוע כמה שיותר על החיים שלו.

בשנת 2014 השתתפתי בפעם הראשונה באירוע ברן – מידברן. האירוע הזה שינה את איך שאני תופס את העולם. הסיבה לשינוי הזה היא שהוא היה יותר כיף מאשר ידעתי שמשהו יכול להיות כיפי. אני אשתדל לתאר את ההרגשה – תדמיינו אדם עיוור צבעים שברגע אחד מקבל את היכולת לראות צבעים. עד עכשיו הוא ראה הרבה דברים, חלקם היו מכוערים וחלקם היו יפים. אבל הוא לא היה מסוגל לדמיין משהו עד כדי כך יפה כמו צבע, כי זה פשוט לא משהו שהיה קיים מבחינתו. ברגע שהוא ראה צבעים, המילה "יפה" קיבלה משמעות חדשה. ככה הרגשתי אחרי מידברן – הגדרתי מחדש כמה כיף משהו, כלשהו, יכול להיות. זה גרם לי לשאול את עצמי הרבה שאלות. אם האירוע הזה היה כיפי יותר בכמה סדרי גודל ממה שחשבתי שאפשרי, האם יכול להיות שיש עוד רמות כיף מעל זה, שאני פשוט לא מודע אליהן? כמה באמת אני יודע על מה שעושה לי טוב? באותה תקופה, חשבתי שאורח חיים אידיאלי עבורי יהיה למצוא עבודה שמאפשרת לי לנדוד בין אירועי ברן שונים ברחבי העולם ולהגיע בכל פעם לרמות גבוהות יותר של "כיף". קראתי לזה "חיים מוכווני כיף", סתם כי אני אוהב להמציא שמות מרשימים לדברים. מהסיבה הזאת, כששמעתי על אורח החיים של דוב, התרגשתי מאד. הנה יושב ממש לידי בנאדם שחי בדיוק את החיים שאני רוצה לחיות, ואנחנו תקועים יחד למשך יומיים. איזו הזדמנות פז לחקור אותו ולבדוק איך החיים האלה באמת מרגישים!

מידברן 2014. זה חיוך אמיתי
מידברן 2014. זה חיוך אמיתי

בערב דוב ואני מגיעים לבית של דודים שלו בקנברה, בירת אוסטרליה. אני עוזר לו לפרוק את הציוד מהרכב לתוך המחסן שלהם. תוך כדי העבודה אני שם לב שיחסית לקבלן בניין, הוא עובד בצורה לא ממש מסודרת. אני שואל אותו על הפרויקטים שלו כקבלן, ונראה שרוב הפרויקטים שהוא מקבל הם בתים ששייכים להורים שלו, שחיים בקליפורניה. אחרי שאני מתרגל לנוכחות של דוב אני מתחיל לראות אותו באור קצת שונה. פתאום אני שם לב שהחיים שלו קצת אפרוריים אחרי הכל. אין לו חברה, והוא בעצם חי מכסף של ההורים שלו ועובר מפסטיבל לפסטיבל. אחרי כל-כך הרבה פסטיבלים, סף הריגוש נשחק, עד שמבחינתו אירוע ברן הוא פשוט עוד אירוע, לא חוויה משנת-חיים כמו שאני חוויתי. זה מסקרן אותי. אני יודע שדברים כיפיים מאד גם נשחקים בצורה מהירה – הדוגמה הבולטת ביותר מבחינתי היא סקס, שיכול להיות מדהים ועוצמתי לזמן קצר, אבל לא יכול להחזיק את הריגוש לאורך זמן. יכול להיות שגם אירועי ברן הם כאלה? שהמרדף אחר "חיים מוכווני כיף" נידון לכישלון בגלל השחיקה? אחרי יומיים בחברתו של דוב אני חושב לעצמי שכיף זה דבר חשוב, אבל הוא לא יכול להיות ציר התקדמות יחיד בחיים. אני צריך משהו עם יותר משמעות. מה זה אומר מבחינתי? אני עדיין לא יודע, אבל זאת עוד מסקנה לאוסף. כיף נשחק מהר, כדאי לאזן אותו עם קשרים ארוכי טווח ועבודה עם משמעות.

כשאנחנו מגיעים לסידני, דוב מוריד אותי בתחנת הרכבת. הוא ממשיך משם לשדה התעופה, טס לאירוע ברן בסן-פרנסיסקו. ואני, אני חוזר לבית של המשפחה המארחת שלי בסידני, לתכנן את המשך הטיול שלי באוסטרליה.

IMAG1517

שתפיFacebook | עקובFacebook

6 תגובות בנושא “ברנינג-סיד”

  1. מתחבר מאוד. שמעתי הרבה על פסטיבלים באוסטרליה והייתי רוצה להיות שם…
    אני חושב שאחד הדברים שמבינים בטיול זה שזה ממש לא משנה איפה אתה, אי אפשר לברוח מעצמך, מהרגשות והתבניות שלך. גם לי יצא להיות במקומות נהדרים ונפלאים, על הנייר ממש גן עדן, אבל מבפנים הרגשתי בודד ולא מסופק. אבל מכך אפשר להבין שכמו שאפשר להרגיש מדוכא בכל מקום (זותומרת שזה תלוי בך ולא במקום), כך גם אפשר להיות מאושר בכל מקום…כמו שעשית שם בפסטיבל 🙂
    תמשיך לכתוב!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *