הדרך לדרמסלה

שתפיFacebook | עקובFacebook

מזמן לא פרסמתי פוסט. הפוסט הזה מתאר יום שעבר עלי לפני מספר שבועות, והיה מספיק מעניין כדי שאני לא ארצה לוותר עליו. הפוסטים הבאים יהיו יותר up-to-date.

זה גם המקום לשתף אתכם במחשבות שיש לי לגבי הכיוון שאני רוצה לקחת אליו את הבלוג הזה. ההודי שאני כותב בקפה-האינטרנט שלו כבר מנקר בכיסא שלו ומתחנן שאני אסיים לכתוב, אז הקטע הזה יופיע בפוסט הבא.


 

התעוררתי מהשעון קצת לפני שמונה. כמה זמן לא התעוררתי משעון… ויתרתי על טקסי הבוקר הרגילים, אני כבר אשתה צ'אי בדרך. רובי החליט ברגע האחרון שהוא נוסע לקאסול, אז היום זה רק אני. למרות שאני אוהב את רובי אהבת נפש, היה בזה משהו משמח. מתחילת הטיול פחדתי פחד מוות מלהיות לבד, ועכשיו הייתה לי הזדמנות להתמודד עם הפחד, הרגשתי מוכן.

אתמול, כשהבנתי סופית שאני ממשיך לבד, ארזתי את התיק וכיוונתי את השעון המעורר. התיק היה עמוס עד להתפקע. הלפטופ שלי, שהפסיק לתת סימני חיים כבר לפני שבוע, נותר בחוץ. בהתחלה חשבתי לשלוח אותו לישראל, ולבקש מאמא או עדי שישלחו אותו לארצות הברית, לנסות לקבל החזר כספי או משהו. שנאתי את התכנית הזאת. היא הייתה מסורבלת מדי, יקרה מדי, ובעיקר תגזול ממני שקט נפשי. אני לא רוצה לחשוב על דואר, לפטופים והחזרים כספיים. השלכתי אותו לקרקעית הנהר. נהניתי מכל רגע.

אני נוסע לדרמסאלה בלוקאלים (אוטובוסים מקומיים), ולא באוטובוס תיירים או מונית. לאו דווקא מתוך חסכנות או צניעות, אלא יותר כי רציתי הרפתקה, רציתי להרגיש שאני מסתדר בעצמי. כשהצלחתי למצוא את האוטובוס הראשון שלי, להניח בו את התיק ולהתיישב, חגגתי ניצחון קטן – הנה אני עצמאי. האוטובוס יוצא לדרך ואני מסתכל מהופנט החוצה. נוף הבוקר ההררי, עם הנהרות הפורצים מכל פינה והעננים השטים בגובה העיניים, מעורר בי אופוריה. אני נזכר בעצמי, בדיוק חודש אחורה. כמה מפוחד הייתי, מבוהל מכל דבר קטן, נצמד לשני ישראלים שלא חיבבתי כדי לא להישאר לבדי. ועכשיו, תוך פחות מחודש, איזה שינוי! אני מרגיש מלא מרץ וביטחון עצמי, אני יכול להסתדר בכל מקום!

שמונה שעות אח"כ, אני בתחנה המרכזית פלמפור. מה זה לעזאזל פלמפור? מי שמע על המקום הזה בכלל? כנראה לא הרבה (חוץ מהפלמפורים) כי בעיר אין מערבי אחד חוץ ממני, והפלמפורים מסתכלים עלי כאילו נפלתי מהירח. כמה שעות קודם, כשעוד היה אור, ולא ירד גשם, הכרטיסן אמר לי שפלמפור קרובה לדרמסלה, אז עליתי לאוטובוס. בינתיים קשה למצוא דוברי אנגלית, ולא ברור מתי יגיע האוטובוס, אם בכלל. כל הודי טוען משהו אחר, בביטחון מלא, ובהינדי, כך שקשה לקבל מידע אמין. אני נכנס למסעדה קרובה בשם king of china. המסעדה צנועה יחסית לשמה הגרנדיוזי, ומציעה מנה אחת – מומו. הזמנתי מומו. ילד שישב שם רואה את הצינור הכחול של השלוקר משתלשל מהתיק שלי ונגנב מזה. אני מראה לו שאני שותה מזה מים – הילד בהלם. הוא קורא לכל המשפחה שלו לחזות בפלא והם לא פחות בהלם ממנו – אטרקציה חדשה בפלמפור.

אחרי המומו אני יוצא בחזרה לתחנה. גשם, חושך, פלמפורים. למה עשיתי לעצמי את זה? מה היה הכאב הגדול בלקחת אוטובוס תיירים, כמו כולם? להתרווח במושב מרופד בחברת אחי הישראלים, שמח ומוגן מכל פגע. מה עוללתי לעצמי? ואז, בדיוק כשהמחשבות הקודרות התחילו להיכנס להילוך, הודי שמנמן ומשופם בחולצת פסים טפח על כתפי בפראות והכריז "דרמסלה!". הבטתי אחור, וכמו בהילוך איטי ראיתי את האוטובוס לדרמסלה, נכנס לתחנה, זוהר באור הירח. חייכתי בלבביות ורצתי לאוטובוס, שם חיכו לי הכרטיסן והנהג, מאושרים לקבל את הנוסע הראשון שלהם. האוטובוס יצא לדרך אל תוך הלילה, ואני שוב באופוריה. ברור שהייתי מסתדר, בסך הכל פלמפור, לא ביג דיל. אני שם אזניות, הדג נחש, פול ווליום. זה עושה לי תחושה של בית. אני מרגיש חמימות כזאת בלב, מזיז את הראש עם המוזיקה לעיניהם המשתאות של ההודים, מתרגש עד עמקי נשמתי.

בדרמסלה אני יורד מהאוטובוס ישר לתוך גשם שוטף. לילה, הכל סגור, ואין יותר אוטובוסים. אין לי מושג לאן הולכים. מנאלי הפכה למאוד ביתית ומוכרת עבורי, אבל כאן אני עדיין לא מכיר אף אחד. אני לוקח מונית לכפר שרותם אמרה לי שהיא תהיה בו. המונית יקרה, אבל לך תחפש מונית אחרת בלילה גשום, אז בסך הכל יצא לי קצת יותר יקר מאוטובוס תיירים מפנק, נהדר. אני יורד מהמונית סחוט, מנסה לחפש גסטהאוס נחמד, אבל בסוף נשבר תחת המשקל של התיק ונכנס לגסטהאוס שהוא גם מכוער, גם יקר, וגם אין בו אף ישראלי. קר לי ואני רטוב, ולבד. הלבד הזה, כשאני עם אנשים אני משתוקק אליו, אבל כשהוא מגיע הוא מביא איתו לפעמים בדידות איומה, משתקת. אני זורק את התיק בחדר ויורד למטה לשתות צ'אי. אני לבד. אני מתגעגע הביתה. אני מחליט להסתכל על חדשות מהארץ, בפעם הראשונה מאז שיצאתי. חרדי דקר צועדים במצעד הגאווה, ומתנחלים שרפו תינוק פלסטיני. זה… לא מה שציפיתי לראות. אני רוצה לבכות, אבל זה לא יוצא, אז במקום זה אני הולך לישון.

למחרת פגשתי את רותם, שבכלל לא הייתה נחמדה כמו שזכרתי אותה, ואת ליאת, שהייתה מקסימה קצת יותר ממה שזכרתי, והעניינים התחילו להשתפר שוב, אבל על כך בפוסט הבא.

שתפיFacebook | עקובFacebook

תגובה אחת בנושא “הדרך לדרמסלה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *