וינוד

שתפיFacebook | עקובFacebook

אני מתעורר אחרי לילה של שינה טרופה. איפה אני. אוטובוס, אני קצת מזיע. ההודי שישב לידי כבר לא שם. אנחנו עומדים, ויש אור בחוץ, אבל אני לא מסוגל לראות כי יש אדים על כל החלונות. טוב כנראה עצרנו להפסקת פיפי או משהו. אני יוצא החוצה ורואה את זה

הרים בדרך למנאלי

הזוהמה והחום המחניק של דלהי נעלמו כלא היו, הטיול התחיל. זה היה לילה ארוך. האוטובוס דוהר בדרכים הרריות צרות ומפותלות, צופר בקולי קולות. ההודים אוהבים לצפור, משום מה. על חלק מהחלונות של האוטובוס מופיע הכיתוב "יציאת חירום", עם ציור של פטיש קטן ששובר את הזכוכית. אני שם לב שבכל המקומות שאמורים להחזיק את הפטיש הקטן אין שום פטיש, וחושב איזו דרך נוראה זו למות. תקוע באוטובוס הפוך, דופק בשארית כוחותיך על חלון יציאת החירום, אבל בגלל שאין פטיש, אתה אבוד. יופי של מחשבות אני מוצא לעצמי.

כשהגענו למנאלי כבר היה ברור שאנחנו לא ממשיכים יחד, וזה היה לי טוב. שרון ודניאל היו חברים טובים לנחות איתם בדלהי הקשה והעמוסה, ולעלות איתם על האוטובוס צפונה, אבל לא הייתי ממש מאושר במחיצתם. ידעתי שאני אחפש חברים אחרים מיד כשאתמקם, אבל עכשיו כשבא הרגע, אז מחניק קצת בגרון. אני לבד. השמחה על הלבד שליוותה אותי משדה התעופה מתפוגגת באחת. פתאום מנקרת במוחי שאלה קיומית – מה בעצם אני אמור לעשות לבד? אני מסתכל החוצה, כולם בזוגות או חבורות, צוחקים, נהנים, חווים את הזמן היפה ביותר של חייהם. שיט. אני מבין שברגע שאצא מהחדר כולם יסתכלו עלי ויחשבו "איזה איש מסכן, כל כך בודד ואומלל" ואז יתרחקו בצעדים מהירים. לא בא בחשבון. אני מחליט לקרוא ספר, אחר-כך לוקח תנומה של כמה שעות. אלה החיים לא? מה צריך יותר מספר ושינה טובה? את הנוף אפשר לראות גם מהחלון, והוא ממש יפה. בסוף אני מבין שאני אהיה חייב לצאת מתישהו, ויוצא לסיבוב בעיירה.

את וינוד פגשתי במהלך השיטוט הבודד הזה. סיימתי ארוחה טובה במסעדה מקומית, והייתי בדרך חזרה לגסטהאוס. לא ממש רציתי לחזור לספרים והטלפון בחדר. מתקן נעליים הוציא אותי מהמחשבות כשפנה אלי וביקש לתקן לי את הסנדלים (שהיו בסדר גמור). סירבתי בנימוס, והוא התחיל לשאול אותי מאיפה אני ואם אני פעם ראשונה בהודו. התיישבתי לידו והתחלנו לדבר. אם אני כבר לבד בעיר, לפחות שיהיה לי חבר מקומי. וינוד הגיע למנאלי כדי לעבוד ולממן את הלימודים של שתי אחיותיו הקטנות. הוא עצמו לא למד מעולם. הוא בן 19, לא יודע לקרוא ולכתוב, בכלל. המילה היחידה שהוא יודע לקרוא היא השם שלו, שמקועקע באותיות אנגליות על גב ידו השמאלית. הסיפור על האח הגדול המסור נגל לליבי מאוד. גם לי יש שתי אחיות קטנות. האם הייתי יכול להקריב את עצמי, כמו וינוד, למען העתיד שלהן? אני מביא לשנינו צ'אי חם מבית הקפה הסמוך ואנחנו שותים יחד.

ליאת הגיעה למנאלי באותו ערב. הרבה זמן לא שמחתי כל-כך לראות פרצוף מוכר. היא הגיעה עם חבר חדש, שהיא הכירה בטיול, ומישהי בשם לינוי שטיילה איתם. יצאנו ארבעתנו לארוחת ערב באחת המסעדות היפות בעיירה, ומיד ידעתי שעכשיו אני חלק מחבורה צוחקת ונהנית. צחקנו והחלפנו חוויות, ואז צחקנו עוד קצת. החבר של ליאת נפלא. אף פעם לא ראיתי אותה עם מישהו שהיה כל כך ראוי לה. בחור חכם ומצחיק, עם לב טוב. אני נורא שמח בשבילה. לינוי היא בחורה חכמה ומעניינת, היא מטיילת כבר שנתיים בהודו, ניו-זילנד, אוסטרליה, ושוב הודו. היא מספרת לי על הטיול שלה, אני מספר לה על מידברן. כיף לי לדבר איתה. זה כל-כך שונה משרון ודניאל, הם היו יבשים ושתקו כל הזמן. עכשיו השיחה קולחת ואני מאושר. אני מציע ללינוי להצטרף אלי לטיול והיא נענית בשמחה.

אתה טס להודו, יודע שתפגוש אנשים ושהכל יהיה בסדר, אבל כשאתה יושב לבד בחדר, זה לא מרגיש ככה. ואז אתה פוגש אותם, ופתאום הכל נראה כל-כך קל ואתה לא זוכר למה בכלל פחדת.

למחרת וינוד לוקח אותי ואת לינוי לראות מפל קרוב לעיר. אנחנו הולכים אחריו בהרים הירוקים. וינוד מטפס על ההר בקלילות, ואני ולינוי נגררים אחריו בעצלתיים. מדי פעם הוא עוצר, נותן לנו לנוח. הנוף עוצר נשימה. כשאנחנו מגיעים סוף סוף למפל, אני ולינוי מתרגשים נורא. אני מחליט לטפס עוד ולהכניס את הראש למים של המפל. וינוד מציע שאני אשאיר את התיק שלי במקום יבש, אז אני ולינוי משאירים אצלו את שני התיקים ומטפסים עד למפל עצמו. אני ולינוי נכנסים יחד למפל, נהנים מהמים הקפואים אחרי העליה המפרכת. כל העולם פרוש לרגלינו. וואו.

כשאנחנו יורדים למטה אין זכר לוינוד או לתיקים. נו באמת. היה לי בתיק הזה את הטלפון, הארנק, הדרכון, והכסף שהחבאתי למקרה שמישהו יגנוב לי את הטלפון הארנק והדרכון. איזה גאון אני, להשאיר את הכל אצל הודי שפגשתי אתמול, באמצע שומקום. אני מתחיל לקרוא לוינוד, ומטפס לנקודה גבוהה יותר, אולי שם אני אראה אותו. אחרי חמש דקות וינוד עונה לי. אני רואה אותו מנופף ומחייך אלי מבין העצים. מסתבר שהתיקים התחילו להירטב מהמים של המפל, אז הוא הזיז אותם. איזה נשמה.

בסוף היום אני נותן לוינוד 2000 רופי. הוא לא ביקש, אבל רציתי לעזור לו ולאחיות שלו. לינוי אומרת שאני לא צריך לעשות דברים כאלה. שאני לא יכול להציל את כל ההודים שצריכים עזרה, ולחלק ככה את הכסף שלי. היא אומרת שכשאני נותן להם כסף זה פטרוני. אולי היא צודקת.

סלפי לא מוצלח עם וינוד
סלפי לא מוצלח עם וינוד
שתפיFacebook | עקובFacebook

3 תגובות בנושא “וינוד”

  1. נזכרתי היום במילים שלך בפוסט הזה ורציתי להוקיר אותך על האותנטיות היוצאת דופן שלך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *