ורנאסי הקדושה

שתפיFacebook | עקובFacebook

האורות נדלקים ואני מתעורר בבת אחת. האוטובוס עומד בשוליים של כביש ענק, ליד שומקום. אני מציץ בשעון, עשרה לחמש והשמש עוד לא זרחה, נראה שהגענו, אבל למה הוא מוריד אותנו כאן? כולנו עדיין מטושטשים מהשינה הטרופה של הנסיעה, יורדים לאט, מחפשים את התיקים שלנו, לא לגמרי מבינים מה קורה. מתוך החושך מגיח צי של ריקשות ירוקות, צופרות ומהבהבות בפנסים. מתוכם קופצים הנהגים ועטים על חבורת התיירים ההמומה כמו להקת עורבים, צועקים מחירים וגוררים אנשים לריקשות שלהם. אני נכנס, או מוכנס, לתוך רכב מסחרי קטן שבתוכו כבר יושבים כמה ישראלים שהכרתי בדרמסלה, ורק אחרי כמה דקות צובר מספיק עירנות כדי להבין שהסכמתי למחיר מופקע, ועכשיו מאוחר מדי, הרכב כבר נוסע. אנחנו חולפים על פני הקבצנים, הפרות, הזוהמה בכל פינה, הנהג שלנו נוסע בפראות מבהילה וצופר ללא הרף. כמה דקות אחר-כך הוא מוריד אותי מול תחנת רכבת ענקית.

את הנסיעה לורנאסי תכננתי עם ענבר ודקלה, הן הזמינו את הכרטיסים לרכבת, ודי סמכתי עליהן שיובילו, אבל ברגע האחרון הן התחרטו ולקחו טיסה. אני, שעוד מקווה לטייל הרבה זמן, לא הייתי מוכן לכזאת הוצאה, אז נשארתי עם הרכבת, לבד. אני פוסע לתוך התחנה, מביט בלוח האלקטרוני הענק, ומנסה לאתר את הרכבת שלי. תוך שתי דקות ניגש אלי איזה מנהל בלבוש מהודר ומציע לי עזרה. לפעמים ההודים כל-כך נחמדים, באמת הייתי קצת אבוד. הוא מעיף מבט בכרטיס שלי ואומר לי לבוא אחריו. אנחנו הולכים עד שמגיעים למנהל נוסף, עם אותו לבוש בדיוק, שמסביר לי שלצערו הרכבת שלי התבטלה, ושהוא ישבץ אותי לאחת אחרת. שיט. הוא מסביר שהכסף של הכרטיס יחזור לחשבון האשראי שלי, ואני רק צריך להתלוות אליו למשרד לקנות כרטיס חדש. מזל שפגשתי אותו! כמה הוא שמח לעזור…

רגע.

שניה.

מי זה האיש הזה בכלל? למה החלטתי שהוא מנהל? פתאום זה נראה לי קצת מוזר, רכבת של אלפי אנשים התבטלה סתם ככה והדרך היחידה לדעת מזה אלו שני האדונים האלה, שלבושים בדיוק אותו דבר? פה חשדתי. אני מודה להם על העזרה, ונכנס לתחנה, בלעדיהם. הם עוד מנסים להחזיר אותי, אבל אני כבר מתרחק, משאיר את שמשון ויובב מאחור.

אפילו שעות השחר, שבדרך כלל צובעות את העולם כולו באופטימיות זהירה ורעננות של יום חדש, לא עושות חסד עם דלהי הכעורה. מאות קבצנים וחסרי-בית מתחילים להקיץ משנת לילה גרועה. הם מסתכלים על כל צעד שלי, ניגשים, נוגעים. אני יוצא החוצה, נהגי מוניות וריקשות עטים עלי. אני מרגיש מותקף. מבט בשעון מלמד אותי שיש לי עוד 6 שעות עד לרכבת. כשתכננתי את הנסיעה הזאת דמיינתי את עצמי מגיע לתחנה עם שחר, מוצא ספסל נחמד, ומבלה מספר שעות שלוות בקריאה והאזנה למוזיקה. שוב המציאות צוחקת לי בפנים. התחנה מצחינה ובכל פינה יש כתמים לא ברורים של זוהמה, אני לא מרגיש בנוח אפילו להוריד את התיק מהגב. אני מזהה מחוץ לתחנה מתחם של מזון מהיר – מושלם! אני אגיע לשם, אזמין כוס קפה, ואחמוק ממתקפות הקבצנים ונהגי הריקשות, לפחות לזמן מה. ברגע שאני פותח את הדלת מציף אותי ריח חמוץ של זבל, ואני נאלץ לצאת מיד, מתאפק לא להקיא. מה נסגר??

חסרי-בית בתחנת הרכבת ורנאסי. בדלהי המצב יותר גרוע.
חסרי-בית בתחנת הרכבת ורנאסי. בדלהי המצב יותר גרוע.

חם לי, כבד לי, אני צמא, אין לי שום פינה לנוח בה, ויש לי עוד שש שעות ככה. אני חייב להשתין, אבל אני אפילו לא רוצה לדמיין את השירותים במקום הזה. הדבר הראשון שאני מחליט לעשות הוא להחליף לנעליים. אני מוציא את נעלי הטיולים הכבדות מהתיק ונועל אותן, הן נותנות לי תחושה של הגנה וביטחון. אני שותה קצת מים מהשלוקר, וזה נותן לי כוח להמשיך הלאה. לא יכול להיות שכל אחד שנוסע ברכבת עובר את הסיוט הזה, אני מפספס משהו. מעמיס את התיק על הגב, ויוצא לחפש את הדבר שאני מפספס. צדקתי, הדבר שפספסתי היה לאונג' יוקרתי, ממש צמוד לתחנה. אני צועד פנימה וגל של אויר מזגנים קריר מקדם את פני. שומר לבוש בקפידה מאחל לי "בוקר טוב אדוני". יופי, יותר טוב. זה אולי הולך לעלות לי יותר מתקציב יומי, אבל בחוץ אני לא נשאר. את שש השעות הבאות העברתי בנעימים, קורא בנחת על כורסה נוחה בלאונג' היפיפה. עלה 20 שקל, דווקא לא נורא.

הנסיעה ברכבת נמשכה 20 שעות, וקצת הזכירה את "הגוורטס אקספרס". לכל נוסע הוקצתה מעין מיטה מתקפלת, סדינים ושמיכה. לי הוקצו 3, כי הבנות לא הגיעו. העברתי את הזמן בפתרון חידות שחמט, שינה, וצפייה בסרט "מועדון הלקוחות של דאלאס" (מומלץ!). מתישהו אחרי מה שהרגיש כמו אינסוף זמן מכה בי רעב מטורף. כל הרכבת ישנה והבטן שלי נדבקת לגב. ואז אני נזכר שמתישהו לפני כמעט חודש דחפתי חבילת קרקרים קטנה לתיק במחשבה ש"אולי אני אהיה רעב מתישהו". גאון! לפעמים אני כל כך אוהב את עידן של העבר שאני רוצה לתת לו חיבוק. זללתי את הקרקרים ברעבתנות, למרות שהיה להם טעם הודי משונה, והשארתי אחד אחרון למקרה חירום.

שוב נדלקים אורות, שוב אני מתעורר באבחה, שוב חמש בבוקר. אני יורד מהרכבת קצת מטושטש, מנסה להבין אם אני במקום הנכון. הודי מבוגר עם בגדים מהודרים מברך אותי "ברוך הבא לורנאסי!". איזה נחמדים ההודים האלה. הוא שואל אותי כמה שאלות, ואז מציע לי מונית. אני פשוט לא לומד.

למרות שהם תמיד מנסים להוציא ממני כסף, למרות שהם משקרים, למרות שהם מטרידים, מינית ולא מינית, אני מאוד מחבב את ההודים. יש בהם משהו מאוד עדין, מאוד לא-אלים, אני אוהב את זה. איכשהו עדיין יש לי עליהם רושם של אנשים מאוד טובים והגונים. אולי אני נאיבי מדי. מציאות החיים שלהם נראית לי לפעמים כל כך קשה. הפער בין ההודי הממוצע לאדם מערבי הוא פשוט בלתי נתפס. אפילו ההודים שהם לא מסכנים גמורים מתמודדים באופן יומיומי עם צרות שהעולם המערבי שכח מקיומן כבר במאה ה-19. זה גורם לי לחשוב הרבה על כמה אני בר-מזל. יש יותר הודים מכל העולם המערבי יחד, בהרבה. יש סינים, יש נפאלים, טיבטים, ערבים, אפריקאים, צפון-קוריאנים – כל כך הרבה אנשים שחיים עדיין בעולם שבו הישרדות היא מאבק יומיומי. המוח לא מצליח לעכל, בשנת 2015 רוב האנשים בעולם חיים בתנאים שלא הייתי מאחל לאויבי הגרוע ביותר. זכויות אדם, קדמה, נאורות, שוויון הזדמנויות – בשביל ההודים אלו מילים ריקות מתוכן, צבועות. רובם המכריע חיים בעוני מחפיר ממנו הם לא יצאו לעולם, וגם לא הילדים שלהם. חוץ מזה שזה עצוב לי, אין לי שום כיוון איך אפשר לפתור את הבעיה הזאת, אז גם אין טעם לעסוק בה, רק לדעת שהיא קיימת. להבין שהעולם שלנו הוא עדיין מעמדי – מי שנולד לאצולה יהיה אציל, ומי שנולד לעבדות ישאר עבד – הסיבה היחידה שאנחנו לא רואים את זה היא שאנחנו מוקפים רק באצולה מרגע הלידה עד המוות, וחושבים שככה נראה כל העולם.

בורנאסי אני חובר שוב לדקלה וענבר. אני אולי נאיבי בשיפוט של בני אדם, אבל אני יודע לזהות אנשים מרתקים כשאני פוגש אותם. הבנות האלה מבריקות, מוזרות וציניות – שילוב תכונות מצוין. הן חברות-הכי-טובות, והקשר שלהן קצת מזכיר לי את הקשר שלי עם החברים הקרובים שלי. הן אומרות מילה אחת (שלא מובנת לאף אחד חוץ מהן) ומתחילות לצחוק, מחליפות מבט ויודעות מה השניה חושבת. מזלזלות כמעט בכל שאר העולם ונהנות לצחוק עליו יחד, זה קורה לפעמים לאנשים מאוד חכמים. הן לומדות סנסקריט באוניברסיטה העברית, וקוראות טקסטים הודים נשכחים בשעות הפנאי, ועכשיו הגשימו חלום ובאו ללמוד סנסקריט בורנאסי, העיר הקדושה של ההינדואיזם משחר הימים. מוזרות. כיף לי לדבר איתן. בהתחלה שיחות ציניות ומצחיקות, ועם הזמן גם עמוקות יותר. אני שואל את עצמי, לא בפעם הראשונה בטיול, האם הקשרים האלה ישמרו גם אחרי החזרה לישראל. קשר הוא דבר מאוד תלוי-סיטואציה, ומהניסיון שלי רוב הקשרים לא שורדים שינויים כאלה במסגרת. עם רובי לא דיברתי שבועות, אבל דווקא עם עליה אני עדיין מדבר לא מעט. ימים יגידו.

באתי איתן לורנאסי למרות שלא ממש איכפת לי מהעיר הקדושה ומהטקסטים בסנסקריט. דרמסלה הייתה נפלאה, יפה, שמחה, ובעיקר נוחה. ונוחות… נוחות היא ערמומית, צריך להיזהר ממנה. לא טוב להישאר בנוחות יותר מדי זמן, מתישהו היא מתחילה לנוון. הרגשתי את זה קורה בדרמסלה. עם כמה שזה כיף לנוח, לעשן, לשתות צ'אי ולנגן ביוקלילי, לא בשביל זה טסתי להודו. איכות החיים שלנו נמדדת בכמה שאנחנו יוצאים מאיזור הנוחות, אז הגיע הזמן שלי לצאת. ורנאסי רחוקה מדרמסלה כמו… אין לי דימוי טוב, היא מאוד רחוקה. במהלך היום חם מאד ולח, ובמהלך הלילה חם מאוד ולח. הרחובות מרופדים בצואת פרות במצבי צבירה שונים, וכמעט שאין כאן תיירים. היחידים שמצליחים באורח פלא להתעלות מעל לזוהמה של העיר הם התלמידים. בהודו נהוגה תלבושת אחידה שלא תבייש את המובחר שבבתי-הספר באנגליה – הבנים לבושים בחולצות מכופתרות חגיגיות עם עניבות קטנות, והבנות בחצאית מחוייטת. השיער של התלמידים תמיד מסורק ומסודר, והם לעולם לא מזיעים. לפעמים הם עוברים בסימטה מצחינה מלאה בפרות, ויוצאים ממנה כשהם נראים אפילו יותר נקיים ומסודרים ממקודם. הניגוד בין תלמידי בתי הספר לבין שאר הסביבה בהודו כל כך חד, שתיירים בוהים בהם ומצלמים אותם כאילו הם מוצג ראווה. קשה להאמין שההודים שמסתובבים ברחוב, מזיעים, מסריחים, מרושלים, היו פעם מלאכים קטנים עם עניבות. כנראה שמישהו חוטף את הילדים האלה עם סיום הלימודים ומחליף אותם בילדים אחרים, זה ההסבר היחיד המתקבל על הדעת.

אני מתעורר בבת אחת, חמש בבוקר (יש מוטיב לפוסט הזה). מחוץ לחדר מחכות לי דקלה, ענבר, והודי מעט מלחיץ. ההודי מלווה אותנו לסירה שלו, לשיט בגנגס עם הזריחה. זה המקום להסביר קצת על ורנאסי והגנגס. אז נתחיל מזה שהגנגס נקרא בכלל "גנגא", משום מה במערב הוסיפו לו ס' בסוף. זהו הנהר הקדוש ביותר בעולם. ורנאסי היא עיר קדושה, והודים רבים מגיעים אליה בכדי למות בה. בכל יום נשרפות בעיר מעל 10,000 גופות, ואפרן מפוזר במימי הנהר הקדוש. שריפת הגופות נערכת במדורות גדולות בחוץ, וניתן ללכת לצפות בה, כאילו זה בכלל לא דבר מוזר וקצת סוטה לעשות. בנוסף לאפר גופות, הורנאסים שופכים לגנגס את כל ביבי העיר, מה שמקנה לנהר צבע וריח מעוררי תיאבון ממש. עובדה זו לא מפריעה להינדים לייחס למימי הנהר סגולות קסומות, לטבול בהם, לשטוף את הפנים, הפה. לא רוצה להיות שיפוטי, אבל זה דוחה, בלשון המעטה. העיר עצמה עמוסה לעייפה במיני באבות ואנשי דת הינדי ממינים שונים ומשונים, לבושים בשלל שמלות צבעוניות, ציורי פנים, ובעלי זקנים ורעמות שיער מאפירות. הרחובות צפופים ורועשים, ומלוכלכים בצורה קיצונית.

הגנגא הקדוש מטהר את הגוף והנפש.
הגנגא הקדוש מטהר את הגוף והנפש.

ההזנחה הזאת גורמת לי לתהות למה ההודים מתייחסים ככה לעיר הקדושה להם. איך יכול להיות שעיר כל כך חשובה הגיעה לשפל שכזה? כל כנסיה מצ'וקמקת בכל כפר נידח באירופה מטופלת טוב יותר מהמקדשים הגדולים ביותר כאן. למה? אפשרות אחת היא שהם חסרי יכולת – אין להם כסף, הממשלה מושחתת, העירייה כושלת. אפשרות שניה היא שהם חסרי רצון – הם לא רואים פה בעיה, מבחינתם העיר נראית בסדר גמור, ורק בעיניים המערביות שלי מתחוללת פה קטסטרופה קולוסאלית.

למרות הצפיפות, הלכלוך, והחום הבלתי נסבל, אני מחבב את האוירה בעיר. יש כאן משהו תוסס וחי, במיוחד לעומת דרמסלה הישנונית. האנשים כאן פשוטים, חמים ונחמדים. חנויות ספרים רבות פזורות ברחבי העיר, ואני קניתי באחת מהן מספר חוברות קומיקס עם סיפורים מהמיתולוגיה ההינדית. בדרך הזאת אני לומד על התרבות המקומית וגם נהנה מקומיקס נחמד. סיפורי האלים ההינדים לא נופלים ממיטב הקומיקס המערבי – דמיינו שהייתם מגיעים למקום בו כולם היו מאמינים בספיידרמן. מוזר לא?

השיט על הגנגא עבר בנעימים. החום הכבד עוד לא התחיל, והנהר הרגוע הרחיק אותנו מההמולה של העיר. חלפנו עם הסירה על פני מקדשים שונים, ואפילו חזינו בטקס שריפת גופות – לא ראינו כלום, אבל זה עדיין היה קצת מגעיל. לאחר השיט פגשנו מוכר טקסטיל שהכרנו, והוא סיפר שמצלמים בעיר סרט הודי, ושאל אם נרצה להשתתף. הבנות היו צריכות ללכת לשיעור סנסקריט, אז אני הלכתי. חבר שלו הרכיב אותי על אופנוע גדול, ורכבנו לכיוון אתר הצילומים. בדרך הוא שאל אותי מה אני יודע על הודו. אמרתי לו שלמדתי קצת בודהיזם, ושעכשיו אני לומד קצת הינדואיזם (דרך מעניינת לנסח את זה שאני קורא חוברת קומיקס). הוא שאל אם למדתי על האיסלאם, והשבתי שאני לא יודע הרבה על האסלאם בהודו, אבל אני מכיר קצת אסלאם באופן כללי כי יש הרבה מוסלמים בישראל. הוא ציין שהוא עצמו מוסלמי שיעי. שיט. מוסלמים שיעים, מהמעט שאני זוכר, הם הכי משוגעים מכולם. האלילים שלהם זה עלי ח'מנאי וחסן נסראללה, איזה טוב יכול לצאת מזה? אני על אופנוע עם מוסלמי שיעי, חבר של מוכר טקסטיל, בדרך לצילומים של סרט הודי, מה נסגר איתי? בסוף השיעי הסתבר כבלתי-מזיק ברובו, הגענו לאתר הצילומים והוא הפקיד אותי בידיו הנאמנמות של הבמאי. תפקידי בהפקה הסתכם בסצנה של שלוש שניות בה אני צועד בלבוש מטופש ברקע של שיחה בין הדמויות הראשיות. הופשטתי מחולצתי, ובמקומה קשרו עלי בד לבן גדול, וסוג של מגבת כתומה. המאפר מרח לי משהו לבן על המצח וצייר פס אדום. את השעות הבאות ביליתי בהמתנה ארוכה כאורך הגלות, על המדרגות המטונפות, על גדת הנהר המטונף, בשמש הקופחת, לבוש כמו באבא. הרשיתי לעצמי לשחק בטלפון רק פעם בחצי שעה כי פחדתי שתיגמר לי הבטריה. בזמן שהמתנתי התיידדתי עם הבמאי והשחקנים הראשיים, שהסתבר לי בדיעבד שהם מפורסמים מאוד בהודו, מבחינתי הם היו סתם עוד הודים. כשסוף סוף הגיע תורי נתתי את הליכת חיי ברקע של הסצנה, בתקווה שלא יוכלו להתעלם מכישרוני המתפרץ ויעניקו לי תפקיד בכיר יותר, אולם לאכזבתי זה לא קרה. אחר הצהריים חזרתי למלון, גמור מעייפות ועם עור שרוף. נראה שעוד לא הגיעה שעתי לפרוץ לתודעה הציבורית ההודית. נשטפתי במים קרים, ויצאתי לקפה-האינטרנט הקרוב, לכתוב.

אני ואיבגי ההודי על הסט
אני ואיבגי ההודי
שתפיFacebook | עקובFacebook

5 תגובות בנושא “ורנאסי הקדושה”

  1. בגדול אפשר לסכם את הפוסט הזה בצמד המילים:
    קטסטרופה קולוסאלית.

    רק אתה יכול לכתוב כזה צירוף.

    בכל אופן, מכל התיאורים שלך את הודו אני לומד שאני לא רוצה להגיע לשם P-:
    אבל ההרפתקאות נשמעות כיף!

  2. חוויה מדהימה לשחק בסרט הודי! וואוו!

    האווירה של ורנאסי היא בהחלט "ייחודית"…אני ברחתי משם אחרי כמה ימים, ולמרות שזה כנראה המקום הכי פוטוגני בעולם, לא בטוח שאי פעם אחזור.

    כיף לקרוא את הבלוג. תמשיך לכתוב!!!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *