ללכת ברגל

שתפיFacebook | עקובFacebook

אז לפני כמה ימים עשיתי את אחד הדברים הכי אחראיים שעשיתי הטיול – נכנסתי לאתר של הבנק שלי לבדוק מה מצבי. פחות טוב ממה שחשבתי, בכמה אלפי שקלים. באסה, זה אומר שהמחשב החדש שחשבתי לקנות יורד מהפרק בינתיים.

כמו שאני אוהב, יש התחלתי לכתוב תכנית להתמודדות עם המצב הכלכלי – הסעיף הראשון – תקציב יומי! מעכשיו יש לי 1000 רופי ליום, לא כולל לינה, לא כולל הוצאות חריגות. 1000 רופי ליום וזהו (בערך 60 שקל). ביום הראשון לביצוע התכנית, ביזבזתי כל כך הרבה כסף במהלך היום שנאלצתי לוותר על ארוחת ערב בכדי לעמוד בתקציב, מה שהזכיר לי מאוד את שנת-השירות הידועה לשמצה. למרות ההתחלה הקשה עם הזמן התחלתי למצוא שיטות לחסוך. אחת השיטות הייתה ללכת ברגל מרחקים שלא מחייבים מונית או ריקשה.

במקביל, החלטתי להוציא כרטיס סים מקומי, כדי לא להיות תלוי ב-wifi כל הזמן. יום אחד בזמן שהסתובבתי במקלוד, הכפר הגדול באזור, נכנסתי לחנות קטנה וקניתי כרטיס סים עם חבילת גלישה צנועה. הכרטיס לא עבד, אבל המוכר הבטיח שזה רק עניין של אקטיבציה מול חברת הסלולר, ושבערב הוא יתחיל לפעול. בערב הוא לא התחיל לפעול, וגם לא בבוקר שלמחרת, אז כיתתתי רגלי שוב אל מקלוד, חזרתי אל החנות, ופניתי למוכר. המוכר הסביר שאתמול הייתה נפילה של השרתים, ושהערב מאה אחוז הכרטיס עובד. מפה לשם, במשך שבוע הלכתי כל יום למקלוד לדבר עם המוכר, כבר נהיינו חברים. אנשים רבים בדהרמקוט (הכפר בו אני חי) הרגישו הזדהות עם מצבי העגום, וסייעו ככל שעלה בידם, וכשהכרטיס סוף סוף עבד, פצחו במסיבה שנמשכה שלושה ימים ושלושה לילות.

פרשיית הסים, והצמצום התקציבי, חשפו בפני את חדוות ההליכה ברגל. בימים פזרניים יותר הייתי לוקח ריקשה או מונית, אבל עכשיו הוטל עלי ללכת כל יום כ-20 דקות למקלוד, ועוד כ-20 דקות חזרה. שמתי לב שהרבה יותר דברים קורים לי בימי ההליכה ברגל מאשר לפניהם. חוויות קטנות של הדרך, שאם הייתי מנסה לקצר, היו נעלמות. הנה קצת מהחוויות:

  1. לפגוש חבורה של הודים בסוג של מצעד עם תוף ענק, להצטרף אליהם, לרקוד איתם, ולהמשיך, מחייך מאוזן לאוזן.
  2. לקנות שישיית מומו מטיבטית בגיל העמידה, בדוכן צנוע בצד הדרך. לאכול אותם לאט כי הם חמים, תוך כדי הליכה, מול נוף של הרים ועמקים, ולגלות שם המומו הכי טובים שאכלתי.
  3. להצליח סוף סוף להתקדם ב-audiobook שלי, Walden של ת'ורו, וכל פעם להחזיר אחורה כי האנגלית קשה לי מדי.
  4. לשמוע את My Sweet Lord של ג'ורג' האריסון, בגשם, מול הנוף.
  5. לקבל טרמפ מישראלים שאני לא זוכר מתי פגשתי, וראו אותי מהריקשה שלהם.
  6. לעמוד בפקק, בתור הולך רגל, תקוע בלי יכולת לזוז בין המוני אנשים, אופנועים, ריקשות, מכוניות, משאיות, ועז, כל אחד מנסה להתקדם לכיוון אחר.
לא נראה משהו, אבל תאמינו לי שזה המומו הכי טוב בעולם
לא נראה משהו, אבל תאמינו לי שזה המומו הכי טוב בעולם

כל החוויות האלה גרמו לי לחשוב על כל שאר המטיילים כאן, אלו שעדיין נוסעים בריקשה. כמה הם מפסידים, בלי לדעת את זה בכלל, איזו דרך יש להם לדעת? לי לא היה מושג שאני מפסיד משהו כשנסעתי בריקשות. התחלתי ללכת רק כדי לחסוך כסף. ואז זה מכה בי – יש בכסף משהו שהורס טיולים. כשיש לך יותר כסף אתה לא פתוח לשום דבר חדש, אתה באופן אוטומטי הולך לאיפה שנוח לך, ושם אתה נשאר. הטיול שלך הופך לנופש. הכסף יוצר מחיצה שקופה בינך לבין המקומות בהם אתה נמצא. כמובן שחייבים כסף כלשהו כדי לטייל, ויש מקומות מדהימים שאי אפשר להגיע אליהם בלי סכום נכבד, אבל הכסף הוא ערמומי. כשאתה לא שם לב, בשקט בשקט, הוא מפתה אותך במיני פיתויים, ואתה בתמימות הופך את הטיול ליותר קל, יותר נוח, ופחות טיול.

כסף הוא רק סוג אחד של כוח, שבלי שתרגיש יכול להשתלט עליך בקלות. גם טכנולוגיה עושה את זה. יש לך טלפון, וזה טוב כי הוא מאפשר לך לשמור על קשר, לצלם, למצוא איפה אתה, ועוד מלא דברים טובים. אבל הוא לא מסתפק בזה. בלי שתרגיש, הוא מציע שתבדוק קצת את הפייסבוק, או תשלח משהו מטופש בווטסאפ, או תוריד איזה משחק. גם הטכנולוגיה, כמו הכסף, מרימה מסך בלתי-נראה, מנתקת אותנו מהסביבה. וזה לא גורם לי לשניה אחת לאהוב פחות את הכסף או להעריץ פחות את הטכנולוגיה, אני פשוט יודע שהם ידידים ערמומיים.

הכוחות האלה, שאנחנו מחזיקים בהם, אבל לפעמים בסוף אנחנו עושים את מה שהם רוצים. כמו הטבעת מ"שר הטבעות". כמו פייט קלאב. רוב האנשים נכנעים להם, הם כבר שכחו להפריד, שכחו מה הם עצמם באמת רוצים, ומה הם פיתויים חסרי טעם שעושים להם רע. משרתים באופן לא מודע אינטרסים של אנשים אחרים, שגם הם כנראה משרתים לא מודעים בעצמם.

אחרים, אולי חכמים יותר, נמנעים מהם. בצורות שונות של התנזרות הם מבקשים להשיב לעצמם את השליטה בחיים שלהם. הם מוותרים על טכנולוגיה, אינטרנט, פייסבוק, ווטסאפ. מוותרים על כסף. מוותרים על מין. הרבה פעמים נראה שהם מאושרים, לפחות הרבה יותר מהקבוצה הראשונה. במפגשים שלי עם נזירים הם נראו כל-כך נוחים ושלווים, עד שגרמו לי לתהות על הבחירות שלי בחיים.

אבל אני לא רוצה להיות נזיר, אני רוצה להיות הסוג השלישי. אלו שמנסים לאלף את הכוח. אני רוצה להיות מהמעטים שיכולים ליהנות מכל העולמות. להיות בעל כסף רב, אבל לא להיות משועבד ליוקרה והשררה והפאר (והאדמה בוכה). להיות מהאנשים הבודדים שיודעים להפוך את הכסף שיש להם לאושר, בא', לא בע'. אני רוצה סמארטפון בכיס, עם אינטרנט, מחובר לכל הידע בעולם בלחיצת כפתור, אבל לא ללחוץ על הכפתור הזה לשווא, ולעולם לא להוציא אותו מהכיס באמצע שאני מדבר עם מישהו. אני רוצה ליהנות ממין, להיכנס להרפתקאות, להתאהב, להשתוקק, אבל לא להיות נשלט, לא לראות בנשים סביבי אובייקט. כמו שאמרו חכמינו – רוצה להתחתן אבל לא להתבגר, רוצה לעשן אבל לא להתמכר.

האם זה אפשרי בכלל? אולי הכוח וההתמכרות הם שני צדדים של אותו מטבע? אולי השאיפה להחזיק בכוח ולרסן אותו היא בסך הכל עוד אשליה שמחזיקה אותי כבול? הרי אני כן מבזבז כסף כשיש לי, ואני כן בוהה בטלפון, ואני כן מתחיל עם בנות, גם כשאני לא באמת רוצה. אבל מצד שני, הרבה אנשים נמצאים במצב הרבה יותר גרוע ממני, אז אולי אני כן עושה משהו נכון. ימים יגידו.

עולמות שלמים עוד מחכים שנגלה, אבל אנחנו עסוקים רק בלקנות ולקנא. כתב מוקי, לפני שהפך לשופט בתכנית ריאליטי.

שתפיFacebook | עקובFacebook

4 תגובות בנושא “ללכת ברגל”

  1. מרגש ומקסים. חזרנו מחופשה באילת. שבוע בבית ספר שדה. פשוט ונפלא. אפילו ארוחת בוקר כמו של קיבוץ. עם מגשי פלסטיק. חוויה משחררת.
    לעומת מסעדה למשל. שם תמיד הארוחה מלווה בביקורתיות וציפיות.
    אגב הכי כיף: ללכת ברגל ומישהו עוצר לך טרמפ בהפתעה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *