למה היאפים של דור ה-Y לא ממש מאושרים

שתפיFacebook | עקובFacebook

הפוסט הבא הוא תרגום של אחד הפוסטים האהובים עלי מתוך הבלוג Wait But Why. כשהתחלתי לתרגם חשבתי לעצמי "למה לטרוח לנסח בעצמי משהו שכבר מוסבר כל כך יפה?", בלי להבין שלתרגם זו עבודה הרבה יותר קשה מלכתוב. השקעתי הרבה כדי ליצור תרגום נאמן למקור, ואתם מוזמנים לבדוק אותי בפוסט המקורי, מאת טים אורבן.

תהנו!


 

תגידו שלום ללוסי

Lucy

לוסי היא חלק מדור ה-Y, הדור שנולד בין סוף שנות ה-70 לאמצע שנות ה-90. היא גם סוג של יאפית (צעירה עירונית ומשכילה, ע"ד), כמו חלק גדול מבני הדור הזה.

יש לי שם ליאפים של דור ה-Y – אני קורא להם "יאפים גיבורים ומיוחדים של דור ה-Y" – ג'יפסים (באנגלית – GYPSYs – Gen Y Protagonists & Special Yuppies, ע"ד). ג'יפסים הם סוג ייחודי של יאפים, כאלו שחושבים שהם הדמות הראשית בסיפור מיוחד מאוד.

אז לוסי נהנית מהחיים שלה כג'יפסית, והיא מאוד שמחה להיות לוסי. יש לה רק בעיה אחת:

לוסי לא ממש מאושרת.

כדי לרדת לשורש העניין, אנחנו צריכים קודם להבין מה הופך בנאדם למאושר או ללא-מאושר. זה מסתכם לנוסחה הבאה:

(אושר שווה מציאות מינוס ציפיות)

זה די חד וחלק – כשמציאות החיים של מישהו טובה יותר ממה שהוא ציפה, הוא שמח. כשהמציאות מתבררת כגרועה יותר מהציפיות, הוא עצוב.

כדי להכניס קצת הקשר לדברים בואו נכניס את ההורים של לוסי לתמונה.

Lucy's Parents

ההורים של לוסי נולדו בשנות ה-50 – הם מדור ה"בייבי בום". הם גדלו וחונכו אצל הסבים והסבתות של לוסי, בני דור ה-GI, או "הדור הגדול מכולם", שעבר את מלחמת העולם השניה, והם לחלוטין לא ג'יפסים.

Lucy's Grandparents

הסבים שלו לוסי, בוגרי מלחמות העולם, שמו ביטחון כלכלי בראש סדר העדיפויות, וחינכו את ההורים של לוסי לטפח קריירות פרקטיות, יציבות ובטוחות. הם רצו עבור ילדיהם קריירות עם "דשא ירוק יותר" ממה שהיו להם. ההורים של לוסי טיפחו שאיפה לקריירה משגשגת ויציבה עבור עצמם. משהו כזה בערך:

green grass

תמיד לימדו אותם ששום דבר לא יעצור אותם מלהשיג את הדשא הירוק והשופע בקריירה שלהם, אבל שהם גם יצטרכו להשקיע שנים של עבודה קשה בכדי להגיע לשם.

parent expectation

אחרי שהם התבגרו מנעורים של היפים חסרי דאגות, ההורים של לוסי יצאו לדרך עם הקריירה שלהם. ככל שהתקדמו שנות ה-70, ה-80 וה-90, העולם נכנס לתקופה של שגשוג כלכלי חסר תקדים. ההורים של לוסי הצליחו אפילו יותר ממה שציפו. זה השאיר אותם אופטימיים ושמחים בחלקם.

parent reality

כך, עם חיים שלווים וחיוביים הרבה יותר ממה שהיו להוריהם, ההורים של לוסי גידלו אותה מתוך תחושה של אופטימיות ואפשרויות בלתי מוגבלות. והם לא לבד. בני דור ה"בייבי בום" בכל רחבי העולם סיפרו לילדיהם, בני דור ה-Y, שהם יוכלו להיות מה שרק ירצו, מטביעים בהם את זהותם כגיבורים מיוחדים, עמוק לתוך האישיות.

זה השאיר את הג'יפסים עם תקוות עצומות לגבי הקריירה שלהם. תקוות כל כך עצומות עד שהשאיפות של הוריהם לדשא ירוק של שגשוג וביטחון כבר לא ממש עשו להם את זה. בחלקת הדשא של הג'יפסים יש פרחים.

flowers

וזה מוביל אותנו לעובדה הראשונה לגבי ג'יפסים:

ג'יפסים הם אמביציוזיים בטירוף

President

הג'יפסים דורשים מהקריירה שלהם הרבה יותר מאשר רק דשא ירוק של שגשוג וביטחון. האמת היא שדשא ירוק הוא כבר לא מיוחד ויוצא-דופן מספיק עבור הג'יפסי. בעוד בני ה"בייבי-בום" שאפו תמיד לחיות את החלום האמריקאי, הג'יפסים רוצים לחיות את החלום האישי שלהם.

קאל ניופורט מצביע על כך ש"ללכת בעקבות התשוקה שלך" (follow your passion) הוא ביטוי שנכנס לשימוש רק ב-20 השנים האחרונות, לפי ה-Google Ngram viewer, כלי המאפשר לבחון באיזו תדירות הופיע ביטוי מסויים בדפוס באנגלית בתקופת זמן נתונה. באמצעות ה-Ngram ניתר לראות גם שהביטוי "קריירה בטוחה" (a secure career) יצא מהאופנה, בדיוק כמו שהביטוי "קריירה מספקת" (a fulfilling career) תפס תאוצה.

a secure career

a fulfilling career

אל תטעו, הג'יפסים רוצים הצלחה כלכלית בדיוק כמו הוריהם – הם פשוט רוצים בנוסף להיות מסופקים ומוגשמים בקריירה שלהם, בדרכים שההורים שלהם לא חשבו עליהן.

אבל משהו נוסף קורה כאן. בעוד השאיפות הקרייריסטיות של דור ה-Y בכללותו הפכו ליותר ויותר אמביציוזיות, לוסי קיבלה מסר שני במהלך הילדות שלה:

special

עכשיו יהיה זמן טוב לציין את העובדה השניה לגבי הג'יפסים:

הג'יפסים שוגים באשליות

"בטח", לוסי חושבת לעצמה, כולם ילכו ויבנו לעצמם קריירות מספקות, אבל אני מדהימה באופן יוצא דופן, אז הקריירה והחיים שלי יהיו יוצאי דופן יותר משל כולם. אז מעבר לכך שלדור ה-Y כולו יש שאיפות נועזות לקריירות משגשגות וממלאות עם דשא ופרחים, כל ג'יפסי בפני עצמו חושב שהוא או היא מיועד למשהו טוב אפילו יותר –

חד-קרן נוצץ מעל חלקת הדשא והפרחים שלו.

unicorn

אז למה זו אשליה? כי זה מה שכל הג'יפסים חושבים, וזה סותר את ההגדרה של "מיוחד".

מיוחד (שם תואר) – טוב יותר, נהדר יותר, או שונה באופן אחר מהרגיל.

(ההגדרה מתורגמת מהמאמר המקורי, ע"ד)

לפי ההגדרה הזו, רוב האנשים הם לא מיוחדים – אחרת "מיוחד" לא אומר שום דבר.

אפילו ברגע זה, הג'יפסי שקורא את השורות האלה חושב לעצמו, "נקודה טובה… אבל אני למעשה באמת אחד מאותם מעטים שהם כן מיוחדים" – וזו בדיוק הבעיה.

אשליה נוספת של הג'יפסים מתחילה לפעול ברגע שהג'יפסי נכנס לשוק העבודה. בעוד הוריה של לוסי ציפו ששנים רבות של עבודה קשה יובילו אותם לבסוף לקריירה נהדרת, לוסי חושב שקריירה נהדרת היא דבר מובן מאליו עבור מישהו יוצא-דופן כמוה, ועבורה מדובר רק בעניין של זמן ובחירה של הכיוון הנכון. הציפיות שלה לפני הכניסה לשוק העבודה נראות בערך כך:
GYPSY expectation

למרבה הצער, הקטע המצחיק עם העולם הוא שמסתבר שזה לא מקום כזה קל, והדבר המשונה לגבי קריירות מצליחות הוא שלמען האמת הן די קשות. קריירות נהדרות דורשות שנים של דם, יזע ודמעות – אפילו קריירות בלי פרחים וחדי קרן – ואפילו האנשים המצליחים ביותר רק לעיתים נדירות עושים משהו ממש גדול בשנות העשרים שלהם.

אבל הג'יפסים לא הולכים פשוט לקבל את זה.

פאול הרווי, פרופסור מאוניברסיטת ניו-המפשייר ומומחה לג'יפסים, חקר את זה, ומצא כי "לבני דור ה-Y יש ציפיות בלתי-מציאותיות והתנגדות חזקה לפידבק שלילי", וגם "דימוי עצמי מנופח". הוא אומר כי "ציפיות שאינן מתממשות מהוות מקור לתסכול רב. פעמים רבות הם מרגישים ראויים לכבוד והערכה שאינם תואמים את מידת יכולותיהם ומאמציהם בפועל, וכך הם עלולים שלא לקבל את הכבוד וההערכה שהם מצפים להם".

עבור מעסיקים המקבלים את בני דור ה-Y לעבודה, ממליץ הרווי לשאול את השאלה הבאה בראיון העבודה: "האם אתה מרגיש שאתה טוב יותר באופן כללי מחבריך לכיתה/לעבודה/וכו', ואם כן, למה?". הוא אומר כי "אם המועמד עונה כן על החלק הראשון של השאלה, אך מתקשה להגיד למה, עשויה להיות לו בעיה בדימוי העצמי. זאת כיוון שתפיסה עצמית לעתים קרובות מבוססת על תחושת עליונות חסרת יסוד. הם התרגלו להאמין, אולי בגלל תרגילים מוגזמים לבניית ערך עצמי שעברו בצעירותם, שהם מיוחדים בדרך כלשהי, אבל בדרך כלל חסרים להם נימוקים ממשיים לאמונה זו."

ומכיוון שלעולם האמיתי יש את החוצפה לקחת בחשבון גם כישורים מעשיים, כמה שנים אחרי הקולג', לוסי מוצאת את עצמה כאן:

looking up

השאיפות הגבוהות של לוסי, יחד עם היהירות הנובעת מהערכה עצמית שאינה מחוברת למציאות, השאירו אותה עם ציפיות עצומות אפילו עבור השנים הראשונות שאחרי הלימודים. והמציאות מחווירה לעומת הציפיות האלו, משאירה אותה עם תוצאת אושר שלילית לחשבון ה"ציפיות מינוס מציאות".

וזה נעשה גרוע אפילו יותר. מעל לכל זה, לג'יפסים יש בעיה אחת נוספת, שמפריעה לכל הדור שלהם:

ג'יפסים משווים את עצמם לאחרים

בטח כמה אנשים מהתיכון או הקולג' של ההורים של לוסי הגיעו להישגים יותר מרשימים מהם. ולמרות שיכול להיות שההורים של לוסי שמעו על כך מפה לאוזן, רוב חייהם הם לא ממש ידעו מה קורה בקריירה של יותר מדי אנשים אחרים.

לוסי, לעומת זאת, מוצאת את עצמה מגורה כל הזמן על-ידי תופעה מודרנית: Facebook Image Crafting (עיצוב תדמית בפייסבוק).

המדיה החברתית יוצרת עבור לוסי עולם בו א) מה שכולם עושים הוא מאוד גלוי, ב) רוב האנשים מציגים גרסה מנופחת של החיים שלהם, ו-ג) האנשים שמפרסמים הכי הרבה על הקריירה שלהם הם בדרך כלל אלו שהקריירה (או מערכת היחסים) שלהם מתקדמת על הצד הטוב ביותר, בעוד אנשים שנתקלים בקשיים נוטים שלא לפרסם את המצב שלהם בפומבי. זה משאיר את לוסי עם תחושה בלתי מוצדקת שכל האחרים מתקדמים ממש טוב, וזה רק מגביר את הסבל שלה.

taunted

אז אלו הסיבות לכך שלוסי לא ממש מאושרת, או לפחות קצת מתוסכלת ולא מסופקת. האמת היא שלוסי כנראה התחילה את הקריירה שלה בסדר גמור, אבל עבורה, זה מרגיש מאכזב.

הנה העצה שלי עבור לוסי:

  1. הישארי אמביציוזית בטירוף. העולם של היום שופע בהזדמנויות עבור אנשים אמביציוזיים למצוא הצלחה וסיפוק. יכול להיות שהכיוון המדוייק עדיין לא לגמרי ברור, אבל זה יסתדר מעצמו – פשוט תצללי לתחום מסויים.
  2. הפסיקי לחשוב שאת מיוחדת. האמת היא, כרגע, שאת לא מיוחדת. את עוד בן-אדם צעיר וחסר ניסיון, שאין לו יותר מדי להציע עדיין. את יכולה להפוך למיוחדת על ידי עבודה ממש קשה לאורך זמן.
  3. התעלמי מכל האחרים. זה שהדשא של השכן ירוק יותר זה לא רעיון חדש, אבל בעולם התדמיתי של ימינו, הדשא של השכן נראה כמו אחו מנצנץ. האמת היא שכל האחרים הם לא החלטיים, מלאי ספקות, ומתוסכלים בדיוק כמוך. אם פשוט תעשי את מה שמתאים לך לא תהיה לך שום סיבה לקנא באחרים.

Wait But Why posts regularly. We send each post out by email to over 140,000 people— enter your email here and we'll put you on the list (we only send a few emails each month). You can also follow Wait But Why on Facebook and Twitter.

שתפיFacebook | עקובFacebook

90 תגובות בנושא “למה היאפים של דור ה-Y לא ממש מאושרים”

  1. מאמר מאוד מעניין. התרגום כנראה טוב היות והקריאה היתה קלה וברורה. אפשר לזהות את הטיפוסים הללו שמיוחדים וירטואלית. מה יוצא מכך? לא יודע.
    מה שחסר לדעתי במאמר זה התייחסות לעניין הזמן. הזמן מתקצר עם השנים. שמתם לב?
    לא שמנו לב והופ אנחנו סבים וסבתות לדור חדש שחושב שאנחנו לא מבינים כלום…

  2. לחלוטין לא מזדהה (אולי זה כי נולדתי בתחילת שנות השבעים, לא בסופן). אני מכירה את הלוסיות האלה, שמטפחות כל מיני חלומות בלתי מציאותיים ודופקות את החיים שלהן בבכי ודיכאון כי הן- כצפוי- לא מצליחות להגשים אותם. מי שכל היום עסוק בליילל על מה אין לו במקום לשמוח במה שיש לו, הוא חתיכת טרחן נודניק שאני מתרחקת ממנו הכי רחוק שרק אפשר.

  3. כותב המאמר בוחר בלוסי, אישה. אם הוא היה בוחר בגבר, האם הוא היה מתאר עולם אחר? האם הוא היה מתאר
    גיבור פחות רגשי, פחות מתוסכל, יותר בטוח בעצמו באמת?

    1. היי מורן, שמח לראות ששוויון מגדרי חשוב לך.
      בחברה שלנו נהוג להתייחס למגדר הגברי כברירת מחדל (נניח בעברית שימוש במין זכר כשהמין אינו ידוע או מעורב). לכן, השימוש בגיבורה לוסי כמייצגת דור הוא דווקא נסיון לקדם שוויון וייצוג נשי.
      הנתונים עליהם הפוסט מתבסס לא נוגעים למגדר כזה או אחר, אלא לדור שמכיל אנשים מכל הקשת המגדרית.

      1. מה שפתטי זו התגובה שלך, שמניחה שיש לך לא הבנה מינימלית של החוויה הנשית, אלא כזו שהיא מספיק משמעותית כדי להקנות לך את הזכות להעביר ביקורת לגבי תחושה של מישהי שאשכרה חוותה את הדיכוי על בשרה בימי חייה.

        במילים אחרות – מי אתה בכלל, בבון מצוי?

        1. אבל למה לריב, חבר'ה ?
          אתם רק מצדיקים את הכתבה… לכל אחד יש פה אגו מנופח והוא לא יכול לשלוט בו, חייב להראות אותו כל הזמן ולהצדיק את עצמו. להראות שהוא הכי חכם
          די, נמאס.

    2. בתור גבר הנולד לדור ה-Y, הזדהיתי עם הכתבה, עד שכחתי או לא חשבתי על כך שמדובר בבחורה.
      לא הרגשתי קשר לפוסט בזה שלוסי בחורה (חוץ מהעובדה שהיא מוגדרת כאחת).
      מקווה שהזווית שלי תרמה

  4. התרגום כנראה טוב, עם זאת, הרעיון עצמו הוא בכל זאת פסיכולוגיה בגרוש, והכי קל לזהות אותה ככזאת מעצם היותה ממיינת מסדרת ומחלקת לקטגוריות כאילו אפשר לקחת את תודעת כל האנשים בעולם ולמיין אותה כמו בדידים ולומר "יש לו ערך עצמי גבוה? הוא מפונק? כנראה שהוא נולד אחרי 1970. לפי התגובות פה, נראה שהכתבה עצמה משרתת צורך בידוק עצמי עבור אנשים שכביכול לא "דור Y" לומר לעצמם שהם "בסדר". הרי אף אחד שנולד לפני 1970 לא משווה את עצמו לאחרים בפייסבוק נכון?. נראה לי שיותר נכון לומר שאנשים בתחילת דרכם תמיד משווים את עצמם לסובבים אותם כי הם בעלי מוטיבציה מקצועית. הפייסבוק רק מחצין את זה ואולי גם מקצין. אבל אני בטוח שאם לילדי הבייביבום היה פייסבוק כשהיו צעירים, כנראה שגם היינו אומרים שהם "משווים את עצמם לאחרים". חוץ מזה, בשביל להציג תדמית מזוייפת לא צריך פייסבוק, אפשר לעשות את זה בכל פלטפורמה חברתית, בין אם היא וירטואלית או פיסית.

    1. היי יפתח, תודה על התגובה,
      המאמר עוסק בתופעה סוציולוגית ולא פסיכולוגית (ולכן זו אולי סוציולוגיה בגרוש). בסוציולוגיה מאפיינים מגמות התנהגות בקבוצות גדולות מאד של אנשים (למשל בחלוקה עפ"י מגדר, תרבות, או דור). לכן, הטענות הסוציולוגיות תקפות רק "באופן כללי", ולא לכל פרט ופרט מן הקבוצה הנבדקת. זה אמנם חסרון, אבל עדיין אפשר ללמוד מכך דברים מעניינים.

    2. מסכימה בהחלט לכך שהדגא של השכן היה קיים תמיד ובעוצמה דומה להיום.
      בדורות הקודמים היה ערך עליון למה יגידו השכנים, ההורים, המורים הרבנים וכו
      זה טבע האדם אשר גורם לנו להתקדם וכן גם לתיסכול הכל ע"פ אופיו של האדם בלי הבדל מיגדרי

  5. אחלה תרגום, אבל הכתבה המקורית בנויה על יסודות די רעועים. קודם כל, התפיסה של ההיסטוריה הכלכלית של אמריקה בדורות קודמים שגויה. התיאור של הכלכלה האמריקאית משנות החמישים עד שנות התשעים ככלכלה יציבה ופורחת הוא פשוט שגוי. ארה״ב סבלה מהאטה בכלכלה ואינפלציה קשה בשנות השבעים והשמונים, והאבטלה גדלה בצורה משמעותית בעשורים האלה בעקבות התפרקות תוכנית החברה הגדולה ומעבר העסקים הגדולים למדינות זרות, אז לומר שההורים של לוסי גידלו אותה לחשוב שהיא מסוגלת להפליץ אבק כוכבים מבוססת על שגיאה. מעבר לזה, יש עוד גורמים מלבד כלכלה שמשפיעים על התפתחות של דור. ההורים של לוסי חיו את ויאטנם, את התנועה לזכויות האזרח ואת הגל הפמיניסטי השני. הם גם היו עדים לרצח מרטין לותר קינג, רצח קנדי והתפרקות הממשל המאריקאי תחת שורה של נשיאים מאכזבים. למה שהגורמים האלה לא ישפיעו על האופן שבו הדור הזה ראה את עצמו ואת הילדים שלו?

    גם החלוקה שלו לדורות קצת מטופשת. איך ילידים 1970 ו-1995 חווים את אותה חוויה? ילידי 1970 חיו את הכלכלה של שנות השבעים והשמונים, ויצאו לשוק העבודה של שנות התשעים (אז באמת הייתה פריחה כלכלית, לפחות מבחינת פלחים מסוימים באוכלוסיה). ילדי 1995 חיו בשנות התשעים והאלפיים. בתור ילדים הם ראו את משבר הדוט קום ומשבר 2008. אלה אוכלוסיות שונות לחלוטין, וזה נכון גם לגבי ההורים שלהם והסבים שלהם. סתם לדוגמא, ״בוגרי מלחמת העולם השנייה״ הם ילידי 1895-1922. המבוגרים בהם נולדו לתוך אחת התקופות המושחתות ביותר של ארה״ב, בעוד שהצעירים מהם בעשור נולדו לתוך אחת התקופות היציבות והמשגשגות ביותר של ארה״ב. כן, כולם ראו את המשבר של 29׳, אבל מלבד זה, ההיסטוריה הכלכלית שהם זכרו שונה לגמרי.

    אפשר לחפור בזה עוד לא מעט. אין כאן שום אזכור לשינויים פוליטיים ותרבותיים בארה״ב, לדמוגרפיה, להשפעת יחסי ארה״ב עם העולם. כל מה שיש כאן זו אמירה כוללנית ודי מיושנת: ״הדור של היום מפונק ועצל״, בליווי כמה גרפים כדי לגרום לזה להראות רציני. זה לא עובד. כל הכבוד על התרגום, רק חבל שהוא התבזבז על משהו כל כך לא רציני.

    1. סוף סוף תגובה אמיתית, תודה לך רוני.
      לא יכולתי שלא לחשוב במהלך הכתבה הזזאת שהוא נאחז בקשים ומגדיל את התמונה.

      שמחתי לקרוא את התגובה שלך, רואים היטב שאתה מבין מה אתה עושה. וגם למדתי קצת. אם זה שווה משהו.

      כתבת הרבה דברים מעניינים ואני עומד ללמוד יותר לעומק הרבה מהנושאים שהזכרת.

  6. חבל שאתה מתרגם חומר כל כך דליל ולא ראוי. לפני מספר שנים החלו לדבר על ה"מילניאלס" כמעין המשך לשיח ה"הו-כה-פופלרי" שדובר על דור ה-X. כמובן שהשיח הזה מאפשר למלא כתבות בעיתונים ולאפשר לרבים להפוף למומחים- משום שקטגוריזציה של אנשים תמיד מושכת קהל ותשומת לב, גם אם היא מבוססת על כלום.
    מרבית המילניאלס זכאים לכבוד והערכה משום שכאשר עובדים קשה צריך לקבל כבוד והערכה- בדיוק כפי שהדורות שקדמו ל"לוסי" זכו לו. אם נדבר בהשאלה על ישראל, בדור ההורים של לוסי- לא היתה דרישה לתואר אקדמי כדי להשיג משרה שבה תוכל לממן את עצמך, ומשפחות רבות יכלו לעשות זאת ממשכורת אחת (האב) בזמן שהאם נשארה לחנך את הילדים- כך שלא היו דרושות שתי משכורות כדי להחזיק משפחה. מרבית האנשים לא נדרשו לשכור דירה לשנים ארוכות אלא הממשלה היתה מעניקה תנאים נוחים למשכנתא וההון הראשוני היה מוגבל בהיקפו. אנשים היו מתגוררים בסמוך למקום העבודה שלהם, ולכן הטענה כאילו ניתן היום לקנות בזיל-הזול דירות ברמת הגולן, היא מנותקת מהמציאות בה אדם גם צריך ללכת ולעבוד- ומקומות עבודה- אפס – אין הרבה ברמת הגולן. החלפת העבודות הדחופה ש"מאפיינת" את המילניאלס, נובעת משוק העבודה שבו רוב המשרות הן לטווח קצר. בעבר רוב המשרות היו לטווח ארוך, כיום אחוז ניכר הוא עבודות קבלן שבו יש פיטורים מדי שנה, וכן מקומות עבודה שבה השכר נשאר נמוך ללא קשר למידת הכישרון והותק (למשל המשרדים הגדולים ברו"ח- מדובר במדיניות עסקית של קידום בפינצטה, וחילופי עובדים רחבים מדי שנה). תנאי הפתיחה של המילניאלס בעולם ובישראל הם גרועים במיוחד- המילניאלס נדרשים לתהליך הכשרה ארוך במיוחד (תואר אקדמי), נדרשים לחוסר יציבות קיצונית מבחינת מקום העבודה ונעדרים כל רשת ביטחון ויכולת להתחיל את החיים כפי שההורים שלהם התחילו. אנשים מאמינים שהמציאות היא כמובן המציאות היחידה ולכן הציפיה למקום עבודה בטוח הולך ונשחק (שהרי זה דבר שכמעט וכבר לא קיים) ובמקום הציפיה היא לביטחון מסתפקים במקום עבודה מספק.
    כעת המפרסמים המציאו את המילניאלס- כדי להצדיק את מצבם הרע של המילניאלס במילניאלס עצמם- כיצד חונכו גרוע, כיצד הם מאמינים בערכים מעוותים וכו'.
    חבל שהשרשרת הפרסומית הזאת ממשיכה (ואף זוכה לתרגומים לעברית)- מדובר במציאות אחת (זקנים בעלי הון ומעמד עבדים שמורכב ברובו מצעירים) מבין הרבה מציאויות שאנחנו הציבור יכולים לשנות (מציאות שוויונית שבה כולם נמדדים לפי יכולתם ולא לפי מצב השוק שבו הם הגיעו- בארץ למשל: האם הספקת להיכנס לועד העובדים או שאתה עובד קבלן) . ניתן לעשות את זה ברמה האישית, במעבר לעצמאות ויזמות ולהימנע מלכתחילה לבזבז את הזמן כשכיר, בהפסקת צריכה מתאגידים גדולים, בהקמת קואופרטיבים ושימוש נרחב יותר בפלטפורמות p2p.
    ברמה הפוליטית יש לבטל את חוק עבודת קבלן, לאסור בחוק על הסדרי דור-א'/דור ב', לתת מימון נרחב יותר לבעלי תואר אקדמי, לתת תמיכה לרכישת דירה ראשונה ועוד.

    1. מצוין. ומוסיפה את אלמנט הבחירה האינסופית שמשתקת רבים. כמות הבחירות וההחלטות שיש לקבל היום בתחילת הדרך לא מזכירה במאום את המצב בעבר. לכאורה שפע של הזדמנויות לבחור ולהצליח, למעשה – סיטואציה מתישה ותובענית.

  7. אחלה מאמר.
    טעות קטנה:
    המשוואה הנכונה היא מציאות מינוס ציפיות = אושר (ולא ציפיות מינוס מציאות)….
    ככל שהציפיות יותר נמוכות (או המציאות יותר גבוהה) כך האושר גדל….

    🙂

    1. שלומי אתה צודק.
      הכוונה שלי הייתה שהמשוואה תיקרא מימין לשמאל – "אושר שווה מציאות מינוס ציפיות" – ואז זה בדיוק מה שרשמת.
      אחד הקשיים בתרגום לעברית זה שלא הייתי בטוח איך נכון לרשום משוואה עם מילים עבריות(:

  8. המאמר החדש מאת יוצרי הסרט `הקול בראש`? פסיכולוגיסטי, אטום, בעל שמיים נמוכים מאוד ואפס מעוף.
    הכותב מעדיף להשאר בינוני, וכך הוא תופס את כולם.
    כ-ו-ל-ם מיוחדים. החוויה האנושית דומה אבל בתוכה אלף זוויות ראיה וזה מהמם.

  9. מי שכתב את המאמר הזה כניראה חיי באשלייה בעצמו. המציאות רחוקה ממה שמתואר כאן. בני אדם הם יצורים שמסתגלים להכל גם אם רף הציפיות גבוהה בהתחלה אבל בפועל מצליחים פחות זה לא מה שיהפוך את האדם לממורמר לתקופה ממושכת. ציפיות הן דינאמיות ומשתנות וככל שמתבגרים מכילים את המציאות ומתרגלים אליה ומתחילים לחיות אותה כמו שהיא ומחפשים מטרות אחרות שיותר תואמות את יכולותינו. מה שהופך את האנשים ללא מאושרים זה השיעבוד והיכולות הכלכליות שמצטמצמות מדור לדור, דור הy חיי חיים של עבדות בהסוואה של חופש, כשהאפשרויות והחוויות שעומדות לרשותו כדי להרגיש שהוא ממצא את חייו מתמעטות מרגע לרגע ומצטמקות לחתיכת פלסטיק קטנה שנקראת סמארט פון. בני אדם בימינו לא ממצים את חייהם לא ברמה של קריירה כי קריירות זה חלומות קפיטליסטיים שכבר מזמן לא אקטואליים, אלה לא ממצים את חייהם ברמה של חברה, משפחה ובריאות מרוב שהשיעבוד לוקח חלק כל כך גדול מחיינו. אז תפסיקו לזבל במוח על חדי קרן יש כאן אליטות שמגדילות הפער בין עשירים ועניים מדי שנה וזה מה שגורם לרוב התסכול בחיינו.

    1. היי,
      אני לא בטוח שאתה צודק בטענה שציפיות הן דינמיות ומשתנות – ולכן לא משפיעות באופן ניכר על רמת האושר והסיפוק. תוכל לגבות את הטענה הזאת באיזושהי צורה? (עם זאת אני מודה שגם הטענה בבסיס המאמר שציפיות נכזבות הן המשפיע העיקרי על האושר לא ממש מגובה).
      לגבי הטענה שהיכולות הכלכליות מצטמצמות מדור לדור – על מה אתה מבסס את זה? אתה טוען שקיימת ירידה מתמדת ביכולות הכלכליות מאז שחר האנושות? זה לא נשמע הגיוני במיוחד. או שאתה טוען שהייתה עליה במשך מספר דורות ומאז יש ירידה? ואם כן, ממתי? ואיזה מחקרים מצביעים על כך?
      קריירות זה חלומות קפיטליסטיים? לסוציאליסטים אין שאיפות בתחום הקריירה? אז לא איכפת להם ממה הם מתפרנסים ובאיזה עיסוק הם מבלים 8 שעות ביום? מישהו שחולם להיות צייר הוא קפיטליסט? זה לא מתחבר לי.
      הפער בין עשירים ועניים – יכול להיות שזאת בעיה, אבל ממה שאני מכיר רוב המחקרים כיום מצביעים על כך שכסף לא משפיע בצורה משמעותית על אושר (מעל מינימום מסויים). מכאן שהגדלת הפער בין עשירים לעניים לא אמורה להוות גורם מרכזי לתסכול בחיים של רוב האוכלוסייה. אולי זה בעייתי מבחינות אחרות, אבל מחקרית זה לא בעייתי לגבי אושר אישי.

      1. 1. ציפיות קשורות לגיל ולמעמד החברתי והתרבות ממנה אתה בה והן לא מקובעות לקריירה או לכמה אתה מיוחד. כשאתה בן 8 הציפיות שלך הן להשיג אופניים, כשאתה בן 15 הציפיות שלך הן להיות מקובל או להכיר חברה, כשאתה בן 20 הציפיות שלך זה ליהנות מהחיים לטייל ללמוד משהו שאתה אוהב, כשאתה בן 30 הציפיות שלך יכולות להתקשר לקריירה משפחה וילדים וכך הלאה, וכל זה זה רק המסלול הראשי "המקובל" בתרבות המערבית, לכל אדם ואדם יש עוד אין ספור ציפיות ורצונות משתנים בהתאם לתרבות ממנה הוא בא ולדברים להם הוא נחשף ומהם הוא נהנה.

        2. היכולות הכלכליות מצטמצמות אל מול העשירים, הכוונה היא שיש אחוז קטן של אנשים שמחזיק בהון שהולך וגדל על חשבון אחוז ענק של אנשים שאחוז ההון שלהם הולך וקטן, תפתח כל מאמר כלכלי לגיטימי על הפערים בין עניים ועשירים בתקופה שלנו ותבין לבד. זה לא פערים אחידים היו שנים שבהם הפערים האלה צומצמו ואז החלו לגדול שוב.

        3. הכוונה בקריירה זה להתקדם בסולם דרגות במקצוע שלך שיביא אותך כמה שיותר למעלה גם מבחינה מקצועית וגם מבחינה כלכלית, משהו שנובע מתרבות תחרותית. לא דיברתי על ההנאה ממה שאתה עוסק בו, כי זה לא קשור בקפיטליזם אדם יכול לעסוק במלאכה מסוימת גם כתחביב וליהנות ממנה אבל המבנה הכלכלי חברתי מחייב אותך להיות משועבד כדי לשרוד אז לא כל מה שתהנה לעסוק בו יאפשר לך להתפרנס ולכן אתה מחויב לעסוק במשהו ולפתח קריירה כדי שתצליח לפרנס את עצמך ואת משפחתך, זה לא רצון אלה הכרח, הרבה אנשים מרגישים מתוסכלים רק מעצם העובדה שהם לא רוצים קריירה אבל יודעים שבלי זה הם ישארו בתחתית הסולם.

        4. הכסף כשלעצמו לא גורם לאושר, אבל אנשים עשירים יותר חופשיים יותר לעסוק בדברים שמקנים להם אושר, לא תמיד הם משכילים לעשות זאת אבל יש להם את האפשרות, לעומת אנשים אחרים שמחויבים להיות משועבדים, הסכום המסוים הזה שאתה מדבר עליו זה בדיוק הסכום בו אנשים מרגישים שנותר להם מספיק זמן וכסף כדי ליהנות ולהיות בטוחים ולהקדיש זמן למשפחה, כל שאר האנשים מנסים לרדוף אחרי הזנב יום יום, נופלים בעבודות שובזות שהתנאים שם הופכים לגרועים מיום ליום ומנסים לשרוד, וזה מקור הסבל העיקרי בתרבות שלנו השעבוד בשילוב עם אשליית החופש. מצד אחד אומרים לנו שאתם חופשיים לבחור, מצד שני הבחירות שלך וההזדמנויות שלך מוגבלות למעמד הכלכלי חברתי שלך – זה מקור התסכול ולא איזה חלומות ורודים על קריירות.

      2. היי עידן וגיל, לגבי היכולת לגבות במחקרים את רמת ההשפעה של סיטואציות על האושר שלנו – לדן גילברט (יהודי אמריקאי שמתעסק ממש בזה) יש מה לומר על זה כי והוא באמת עשה מחקרים. אני לא אעשה לכם ספויליר – תראו בעצמם ותבינו למה לדעתי כל מה שכתוב בפוסט המקורי כאן הוא קשקוש מוחלט..

        https://www.youtube.com/watch?v=M92IQMfKTrk

    2. מסכים לגמרי. שורש הרע בקפיטליזם שממשכן את כל!! החיים שלנו, הסביבה, המשפחה, החברה, התרבות, החינוך, הפנאי, הערכים והטוב האפשרי לבני האדם – לשורה התחתונה בלבד. מלחמות לעולם לא תגמרנה היות ואין גורם שיסגור את תעשיות הנשק. שקרי זיהום אויר של פולקסווגן (רק דוגמא) לא יעלמו לעולם, כי הכל שורה תחתונה. ניצול עולם 3 לא יסתיים לעולם פשוט כי זה אפשרי וזול. כל מודל הכלכלה המניע את העולם שגוי והרסני בבסיסו! והסוף ידוע, אך לאף אחד לא אכפת, רק לקנות, לצרוך עוד ולזרוק, ללכת לקוסמטיקאית ומספרים, לשבת בבית קפה ולבכות, לקנות עוד אוטו במאות אלפי שקלים. בלי שום עשייה אמיתית לשינוי. עוד רגע לא יצטרכו אף אחד מאיתנו. רובוטים ומחשבים יעשו את הכל וינשלו אותנו מכאן. אפוקליפטי? לא ראלי? הזוי?? חכו ותראו. ותראו. בהצלחה לנו, המין האנושי! חחחח "אנושי" אלק. האנושי מזמן פשט רגל ואנחנו בראש בחו"ל. אבל…. מסכנים הילדים שלנו. כמו שאמר: אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה. את כל החרא שלנו אנחנו מאכילים את הדבר הכי חשוב לנו בעולם – הילדים שלנו, בשר מבשרנו

  10. מעניין וממצה. עם זאת, יש הבדל קטן בין דור X לדור Y אבל לא נראה לי שזה ישפיע במיוחד על כוונת הכותב.

  11. אינני בטוח כי הכתבה משקפת אמת\מציאות אוניברסלית. מאחר ולא נעשה ניסיון אמיתי לבדוק אם המשתנים (גיל ומרחק מדור ה- GI) משפיעים באותו אופן באיזורים שאינם מטרופוליטנים מובהקים, היא אינה משקפת תהליכים המתרחשים מחוץ למעגלים אלו. בדיקה בזאת היתה מראה כנראה שקיים דמיון רב בין קבוצות גיל דומות במרכזים מטרופוליטאנים של התרבות המערבית, והם בוודאי משקפים ומושפעים מתרבות תקשורתית. בדיקת המשתנים בתנאי זמן ומקום אופייניים לאיזורים פריפריאלים ששם נמצאת רוב האוכלוסייה האנושית היתה עשוייה להראות מציאות אחרת, והגבולות בין הדורות השונים היו בוודאי מיטשטשים.

    1. היי עדי,
      נקודה טובה. שימי לב שהמונח "יאפים" מתייחס לתת-תרבות של צעירים עירוניים ומשכילים, ולקבוצה זו מתייחסות רוב הטענות במאמר.

      1. אתם מגיבים בצורה פלצנית אקדמית, התואמת לרוח התקופה – ואתם חושבים שזה ייתן לדברים שלכם לגיטימציה ?
        בדיחה.
        אי אפשר לאמוד רגשות

  12. הי. תרגום נהדר ומושקע! אני אוהב כתבות שמפשטות את המציאות!

    אבל.. אני חושב שהשינוי הזה שאנחנו עוברים הוא חיובי ומצוין.
    מה שמוסבר בכתבה הוא שוק עבודה תחרותי,בו כולם מתחרים על יכולתם לעשות את אותם דברים בצורה יעילה יותר- חשיבה כזאת מתאימה למכונות ולא לבני אדם!

    כל אחד מבני דור הy מצייר את חד הקרן שלו במקום אחר!

    שימו לב כמה העולמות הפנימיים שלנו שונים זה מזה-מספיק רק להסתכל על התגובות כאן כדי לראות איזה מגוון של דרכים לראות את העולם יש..

    לסיכום: אני חושב שבעולם הישן יש מספר מועט של מקצועות, עליהם כולם צריכים להילחם ולהיות טובים יותר באותם דברים.
    בעולם החדש יש יותר ויותר מקצועות וכל אחד אכן יכול למצוא את הדשא שלו.

    תודה

  13. תרגום נהדר, נהנתי לקרוא.
    ובכל זאת, צרם לי בכל פעם מחדש השימוש הלקוי ב"משוואה" (אחרים הגיבו גם בעניין, אך חשוב לי לתת תגובה קונסטרוקטיבית לעניין).
    אם נכתב בטקסט, אזי הקריאה צריכה להיות מימין לשמאל:
    "אושר שווה מציאות מינוס ציפיות"
    אם נכתב בסימונים מתמטיים, אזי הקריאה צריכה להיות משמאל לימין:
    "ציפיות – מציאות = אושר"

    בכל המקומות בהם אתה מציג זאת, אתה מציג זאת הפוך (בשתי הצורות) – זה מבלבל את הקורא ופוגם בזרימה. ממליץ בחום לתקן.
    מעבר לזה, תודה רבה על התרגום הנפלא.

  14. נושא מעניין, תרגום טוב. תודה.
    אני לא אחזור על דברי קודמיי, אבל מספיק לראות את המסקנות בסוף, כדי להבין שהכותב, אפעס, לא לגמרי בכיוון.
    1. תישארו אמביציוזיים בטירוף – היום כבר ברור שאם יש קשר בין אושר לאמביציה, אז הוא לכל היותר אקראי ונסמך על משתנה שלישי שנקרא לו למען הפשטות ״הצלחה מקצועית״. אמביציה תורמת לסיכויי ההצלחה והצלחה תורמת לסיכויי האושר, אבל אמביציה אינה מפתח לאושר. אנשים אמביציוזיים אינם מאושרים יותר בהכרח, ואדרבא כאשר מדברים על דור ה- Y, שהאושר של חבריו, בהכללה, לא תמיד נובע מהצלחה כלכלית.
    2. אתם לא מיוחדים – ברור שאנחנו מיוחדים. אין פה בכלל שאלה. אין שני בני אדם זהים ולכן, על פי ההגדרה, כולנו מיוחדים. כשהכותב משתמש במילה ״מיוחדים״, הוא רומז לכך שכולם חושבים שהם טובים יותר מזולתם, שזו קביעה נכונה בדיוק כמו הקביעה ההפוכה. כן, יש גם הרבה אנשים שחוששים שיש מסביבם הרבה אנשים מוכשרים יותר ודווקא אלה צפויים להצליח יותר בעולם תעסוקתי שמבקש מאנשים לוותר על ייחודם ולהיכנס לקיוביקל כמו כולם.
    תחשוב על אדם שמרגיש מיוחד ולמרות זאת מחליט, בעקבות עצת הכותב, לקבל את התזה שגורסת שבעצם הוא כמו כולם ואם רק יהיה בו את העוז להישאר באותו מקום עבודה 10-20 שנה אז יזכה להצלחה מקצועית שתהפוך אותו למאושר. אתה חושב שזו נוסחה לאושר של אותו אדם? גם אני לא.
    הפער האמיתי שקיים בחברה שלנו הוא הפער בין הייחוד האמיתי של כל אחד מאיתנו לבין עולם תעסוקתי שאין לו מה לעשות עם הייחוד הזה. פה המקור לתסכול והמפתח לאושר למי שיפצח את הנוסחה התעסוקתית שלו עצמו.
    3. לא להשוות עצמך לאחרים – מסקנה נכונה, אם כי בלתי אפשרית. תמיד נשווה את עצמנו לאחרים. השוואה זו גם יכולה להיות מקור לאושר. אם אני משווה עצמי לפלסטיני שקם בשלוש כדי לעמוד במחסום כמה שעות בשביל לעבוד כמו חמור כל היום ולקבל בסוף 150 שקל, פתאום הקוביה המשרדית שלי והפקק של הבוקר לא נראה כזה גרוע.
    אבל לפחות במקרה הזה, העיקרון נכון.

    בקיצור, נושא מעניין, ניסיון ראוי, כישלון.

    1. תיקון לגבי הנקודה השניה שלך
      נראה לי שאתה מבלבל בין special לבין unique
      זה נכון שכל אדם שונה וייחודי (unique) ואין שני אנשים דומים (גם זה ניתן לויכוח אבל ניחא)
      אבל לא כל אדם הוא מיוחד (special)

    2. היי שוב,
      1. האמת שאני מסכים איתך. אין קשר בין אמביציה לאושר. עם זאת אני כן עומד מאחורי העצה להישאר אמביציוזי (כדעה אישית שלי). שים לב שאמביציה לאו דווקא קשורה להצלחה כלכלית – היא שאיפה להגיע הכי גבוהה שאתה יכול בתחום אותו אתה בוחר. זה יכול להיות אומנות, פילוסופיה, מחקר מדעי, וכו'. לגבי הצלחה כלכלית – אין בינה לבין אושר קשר חזק, וזה הוכח במחקרים רבים.
      2. התגובה של סוסו ממצה את הנושא – יש הבדל בין מיוחד לייחודי. בכל מקרה אין כאן שום קריאה ללעבוד באותה העבודה כמות שנים כלשהי, זאת תוספת שלך, שגם לא מתיישבת ממש עם רוח הפוסט…
      3. מסכים אבל לא לגמרי – זה אולי לא אפשרי להפסיק להשוות את עצמך לאחרים לחלוטין, אבל זה בהחלט אפשרי להמעיט בכך, מתוך בחירה מודעת.

  15. נחמד מאוד!
    שים לב שהנוסחה הועתקה בצורה לא נכונה וזה עשוי לבלבל.
    חשבון קוראים משמאל לימין ולכן זה אמור להיות:
    אושר = ציפיות – מציאות

  16. מגוחך עד דמעות.

    הכל היה מדוייק עד הנקודה שהגעת ל"מיוחדת".
    אתה בחרת להגדיר שמיוחד זה " מיוחד (שם תואר) – טוב יותר, נהדר יותר, או שונה באופן אחר מהרגיל"

    מפני שהגדרות אל ערכים אינדיבידואלים שמובנים ומשתנים בהבנה מאדם לאם ניצלת את זה והמשכת במניפסט מיותר שמבוסס על בסיס שקרי.

    אני אסרפר לך סטד, כל אחד הוא מיוחד ועצם המשפט לא סותר את עצמו.
    כי מיוחד 1 לא שווה שכל השאר לא. מיוחד ברעיון הכללי אומר שהאדם הוא
    אינדיבידואל בתוכן שלו והוא יוצק את התוכן לתוך חברה הומוגנית.
    בכל מנגנון גדול יש ל חלקים רבים שלכל אחד יש תפקיד שונה.

    דור ה Y מרגיש מיוחד או רוצה להרגיש מיוחד, במובן שלכל אחד יש יכולת אישית שהוא רוצה לבטא במקום שלו.
    ואנחנו התפכחנו מאשליית הקפטיליזם של הצלחה = כסף ואושר.
    השיטה שאתה ציינת בצדק שעבדה בשנות ה 80 מתמוטטת לנו מול העיינים,
    מכייון שכל הכלכלה מבוססת על שיטת המחסור והצריכה.
    כלכלה כזו יוצרת בולשיט ג'ובס, ובמקום שכל אחד יעשה את מה שהוא אוהב
    בחיים, וכן זה אפשרי, רק לא בכללה מניפולטיבית מסורתית כפי שיש נו היום, אנשים עוסקים במה שצריך, ובסוף היום הם צריכים ציפרלקס כדי להתגבר על המצב.

    דור ה Y לא צריך להתנצל על זה שהוא דורש להינות מהחיים ולא רק לעשות 8-17 או להגיד תודה על זה שהוא לא נולד בשנות ה 30 של המאה הקודמת.

    זה הדורות הקודמים צריכים להתנצל ולהוריד ראשם על הקטסטרופה האוניברסלית שהם הפילו עלינו.

    בראייה מציאותית כפי שאתה מציין, שאולי תשמע קצת ניו אייג'ית, אבל נו..,
    בגדול בני האדם באשר הם הם יצורים תבוניים חופשים שנולדו על פני פלנטה שנקראת כדור הארץ, בגדול.
    הם נולדו חופשיים על פנפי האדמה שהיא שלהם במובן המציאותי ולא הכלכלי.
    מי שקבע והגדיר חוקים שלא זורמים עם חוקי הטבע הם בני האדם.

    החברה דורשת מהאינדיבידואל לעבוד יותר שעות עבור עבודה שהוא לא כל כך אוהב, מעבר לשאר הבעיות בעולם שנובעות בערך מאותו בעיה של קונפליקט עם הטבע, החיים.
    לאחר שאותו אדם מציית למערכת כמובן שהוא נכנס לדיכאון מפני שהוא לא בטיונינג עם הטבע והחיים, הוא פשוט לא נהנה, וכן ידידי!! נולדנו גם להינות ולא לעבוד כמו קשה על מנת שנגדיר עצמינו מיוחדים בעוד 20 שנה.!

    החיים זה ריקוד אינסופי שצריך להינות בו,, העבודה היא חלק טכני שניתן לבצע בקלות היום עם התפתחות הטכנולוגיה.

    1. תודה על התרגום עידן, ושאופ על התגובות הסבלניות שלך 😉
      המאמר מקסים ומציג קונספט מעניין, כמובן ששטחי משהו, אבל זה בסדר גמור כי זה רעיון, זו לא עבודת דוקטורט ואין נוסחאות בזק לתיאור סוציולוגי מקיף.

      מסקרן גם לזהות את הרגש שמציף חלק מהכותבים כאן, הכעס והבוז שמופגן בדרך לשפוך את האג'נדה שלהם לגבי מה שצריך להשתנות, ומה "באמת" התמונה.
      הייתי מחדד את העצות לכיוון של: (1) תזכור שאתה מיוחד כמו כולם, ולכן צריך לשלב גם עבודה קשה ומיקוד, לטובת הגשמה של מטרות ויעדים. (2) אל תתמקד ביעד החומרי שהקריירה תניב אלא בקריירה עצמה, בהירתמול למען מטרה שאתה מזדהה איתה, באופן שבו תוכל גם להתפרנס. אין כסף בעולם שיחפה על 9-10 שעות עבודה ביום בתפקיד שלא מתאים לך.

    2. היי אריק,
      אני מצטער שמצאת את הפוסט מגוחך עד דמעות, אבל אם לפחות זה הצחיק אותך, גם זה משהו(:
      לגבי הנקודה של "את לא מיוחדת" – היו כמה תגובות זועמות בעניין הזה אז ברצוני לחדד – יש הבדל בין מיוחד לייחודי. ייחודי זה משהו שקיים רק אחד ממנו, אין עוד כמוהו. למשל כל פתית שלג הוא ייחודי, כי אין שניים זהים. מיוחד הוא משהו ששונה מהכלל באופן קיצוני יותר מאשר כל פרט שונה מחבריו. למשל בעוד כל פתית שלג הוא ייחודי, לא כל פתית שלג הוא "מיוחד". פתית בגודל של מכונית יהיה מיוחד כי הוא נבדל מהאחרים באופן חריג.
      אין במאמר שום טענה שהדור שלנו, או כל דור אחר, או כל אחד אחר, צריך להתנצל – זו פרשנות אישית שאני משאיר לקוראים – מי צריך להתנצל בפני מי ועל מה. הפוסט מנסה לתאר כמיטב יכלתו מציאות מסויימת, ולא באשמת מי היא נגרמה.
      לגבי טענתך כי בני-האדם הם יצורים תבוניים וחופשיים. אני מסכים כי בני-האדם הם יצורים תבוניים, אחרת לא היינו יכולים לנהל את הדיון הזה מלכתחילה. לגבי הטענה כי בני האדם הם חופשיים, לא לגמרי ברורה לי הכוונה. חופשיים ממה? על מה אתה מבסס את הטענה הזאת? בנוסף, אני יודע בוודאות שיש בני אדם שאינם חופשיים? מה זה אומר בעצם?
      חוקים שלא זורמים עם הטבע – אתה יוצא מנקודת הנחה שלטבע יש רצונות כלשהם שמתיישבים או אינם מתיישבים עם מעשי האדם – כמו סוג של אל? איך אתה קובע שמשהו "מתיישב עם הטבע"? אנא נמק.
      לגבי זה שהעבודה היא "חלק טכני שניתן לבצע בקלות" – אשמח אם תוכל לפרט כיצד, ובכך להפוך את חייהם של כל קוראי הבלוג להרבה יותר נוחים ומהנים. אם תרצה, תוכל לכתוב פוסט משלך בנושא, ואם הוא יהיה טוב, אני אשמח לפרסם אותו כאן.

  17. מאמר מעולה וכיפי לקריאה!
    אני לא מסכים בכלל עם הנוסחה שאושר שווה למציאות פחות ציפיות, היא מאוד פאסימית בעיניי. אם השאיפה שלי היא לחיות בחופש כלכלי ולהרוויח לצורך העניין פי שניים מהיום, זה אומר שאני לא מאושר?
    יותר מזה, מה שבעצם הנוסחה אומרת זה שברגע שהציפיות שלי יהיו המציאות אני צריך להפסיק לצפות, כי אחרת אפסיק להיות מאושר.. ואיזה חיים אלה בלי ציפייה? בלי שאיפה?

    1. ציפייה היא איננה שאיפה.
      אני טוען שתמיד צריך לשאוף להגיע רחוק ולהתקדם אך שאיפה מתייחסת למציאות.
      ציפייה לעומת זאת יכולה להיות מנותקת מהמציאות וכאן הבעיה שאנשים מצפים למשהו אשר מנותק מהמציאות ואז האכזבה יכולה להיות גדולה ומטלטלת.
      ערבבת לדעתי בין השתיים.

    2. תודה(:
      נקודה מעניינת מאוד. הכוונה המקורית לדעתי היא שברגע שהמציאות מתעלה על הציפיות שלך – למשל במקום להרוויח פי שניים תתחיל להרוויח פי ארבע – הפער החיובי מסב לך עונג. בעוד שכאשר המציאות נופלת מהציפיות – נניח תתחיל להרוויח פחות מאשר היום – תחווה תחושת אכזבה לא נעימה.
      האם בזה מסתכם האושר? כנראה שלא, אבל הוא לפחות מושפע מכך.
      הנוסחה לא אומרת שאתה צריך להפסיק לצפות (או לעשות כל דבר אחר) – אין כאן בכלל התייחסות לפעולות, אלא רק תיאור מצב נתון.
      בבודהיזם יש דיון שלם על ההשפעה של ציפיות ושאיפות על החיים שלנו – איך אפשר להציב לעצמנו מטרות מבלי להיקשר לכך רגשית ולתלות בכך את האושר שלנו – אבל זה מחוץ לגבולות הדיון בפוסט הזה. אולי אכתוב על כך פוסט בעתיד(:

  18. תודה על התרגום עידן, ושאופ על התגובות הסבלניות שלך 😉
    המאמר מקסים ומציג קונספט מעניין, כמובן ששטחי משהו, אבל זה בסדר גמור כי זה רעיון, זו לא עבודת דוקטורט ואין נוסחאות בזק לתיאור סוציולוגי מקיף.

    מסקרן גם לזהות את הרגש שמציף חלק מהכותבים כאן, הכעס והבוז שמופגן בדרך לשפוך את האג'נדה שלהם לגבי מה שצריך להשתנות, ומה "באמת" התמונה.
    הייתי מחדד את העצות לכיוון של: (1) תזכור שאתה מיוחד כמו כולם, ולכן צריך לשלב גם עבודה קשה ומיקוד, לטובת הגשמה של מטרות ויעדים. (2) אל תתמקד ביעד החומרי שהקריירה תניב אלא בקריירה עצמה, בהירתמול למען מטרה שאתה מזדהה איתה, באופן שבו תוכל גם להתפרנס. אין כסף בעולם שיחפה על 9-10 שעות עבודה ביום בתפקיד שלא מתאים לך.

    1. תודה רבה! נחמד לראות שסובלנות מוערכת.
      העצות שלך נראות נהדר, אבל בגלל שאני לא כותב המאמר, אני אשאיר אותו נאמן למקור.

  19. נראה שאנשים לוקחים קשה את התובנה שהם לא מיוחדים ונלחמים בה!

    אחלה של מאמר ותרגום, מזדהה ומתחבר אליו.

  20. פוסט מעניין ותרגום טוב!
    אני, הזקנה שנולדה ב '73 אומרת לילדי את מה שאמרו חז"ל (ואני ממש לא דתייה וגם לא טרחתי לבדוק את הציטוט): "איזהו עשיר? השמח בחלקו". זה נכון גם לגבי עושר גשמי וגם לגבי ע(א)ושר רוחני, מקצועי, מה לא. זה די מסכם את הכתבה הזו.

  21. אחלה מאמר שחשוב להתייחס אליו גם אם הוא לא מייצג משהו במאה אחוז. מה שחשוב הוא שניתן לזהות תופעה כזאת. בזמן האחרון אני נוטה לחשוב כי הבעיה מתגבשת כאשר מנסים לשלוט ברגשות באמצעות "מחשבות חיוביות" ומצפים להרגיש שינויים כמו שקוראים בספרים. טרנד הפסיכולוגיה החיובית משאיר חללים רבים שכנראה לא ממש יודעים כיצד להשתמש בה

    תכלס כאשר בנאדם לא רואה תוצאות הוא מתחיל להרגיש לא נוח. זה יכול לפגוע ברמת האושר – כאשר זה נמשך ובמקביל ממשיכים להצדיק את המצב בצורות שונות, זה רק מעצים את הפער בין המציאות לציפיות (שהופכות להיות יותר דומות לאשליות) ואז המשוואה לא יכולה לעבוד אלא אם אשליית האושר תקבל אישור ממסדי…

    בסופו של דבר משהו ישתנה – עד אז אפשר תמיד לעשות מזה כסף…

  22. כבר נתקלתי בזה בעבר, ואני פשוט חייבת להגיד, שזה פאקינג בולשיט. החל מהנוסחה המטומטמת (בעצם החל מהאמירה שלתרגם יותר קשה מלכתוב), דרך הרעיון הטיפשי שאנשים החלו להשוות את עצמם לאחרים בתקופת הפייסבוק ועד לעצה הדבילית שסותרת את הטקסט ”להישאר אמביציוזי בטירוף". הבעיה האמיתית (לא של הדור הזה, כי לדור הזה אין שום בעיה חוץ מזה שהוא חי עכשיו ולאנשים יש נטייה משונה לחשוב שהדור פוחת בלי שום הצדקה נראת לעין) היא שאנשים פשוט כותבים בולשיט שצץ להם בראש כאילו שזאת עובדה מוגמרת. בלי לבדוק. וואלה, ציפיות פחות מציאות שווה אושר? אז כל האנשים שמשחר האנושות ניסו להבין את משמעות החיים, סתם הסריחו את הספות שלהם? כל מה שצריך זה לא לצפות לכלום בשביל להיות מאושר? אז זהו שלא, זה לא המפתח לאושר, לא שאני איזה אוטוריטה, אבל אני יכולה להגיד כמה נתונים שחסרים במשוואה, בהתבסס על מחקר, כן? קודם כל, יותר מהכל, גנטיקה. אופס, איזה באסה, אה? כי אין לנו כל כך שליטה על זה, אז אנחנו מעדיפים לשכוח שהנטייה להרגיש סיפוק מהחיים, היא כמו כמעט כל דבר באה לנו מאמא ואבא ובשביל לקבל פחות או יותר תחזית מדוייקת של כמה נהייה מאושרים, צריך להסתכל ולראות כמה הם מאושרים. דבר שני, שחשיבותו גם כן גבוהה למדי לפי כמעט כל המחקרים בתחום, זה מעגל חברתי תומך (משפחה, חברים, בני זוג, לא חייב הכל ביחד, לא חייב הרבה, אבל הקשרים צריכים להיות רציפים ומשמעותיים, כמו שאומרים הפסיכולוגים) כי מה לעשות, אנחנו יצורים חברתיים, שהושרש בהם לחיות בלהקה ואם לא אז נהיה אומללים. כל שאר הדברים, כמו כמה נשיג, כמה כסף נרוויח, הצבעים של הדשא, ההשכלה שלנו, החינוך שלנו, הציפיות שלנו, כל מה שהכתבה הזאת מדברת עליו, אומנם משפיע, אבל בשיעור שולי. כל כך שולי, שזה כמעט מופרך מנקודת מבט רציונאלית להשקיע בו. אם הייתי צריכה לנחש למה מי שכתב את זה, כתב את זה ולמה מישהו טרח לתרגם את זה, הייתי אומרת שהרעיון בא לו מהתחושה הנעימה הזאת שאנחנו מרגישים כשמשהו מפתיע אותנו לטובה. ואוו. ביג פאקינג דיל, בני אדם אוהבים הפתעות, אבל זה בסה"כ קיק קטן של אדרנלין שאין לו שום השפעה לטווח ארוך, גם המקור שלו הישרדותי ואם המנגנון הזה מעניין אותך אז אפשר למצוא בגוגל הסבר פשוט למה אנחנו מרגישים ככה. אין לו שום קשר לרמת האושר שלנו בחיים. ממליצה לשם המחשה לחשוב על איזה הישג משמעותי שהיה לך בחיים, משהו שגם רצית מראש וגם הישגת בעבודה קשה, לכל אחד יש. כמה ההישג הזה גרם לך להיות מאושר? די מאושר, בעיקר באותו הרגע. כמה ההישג הזה השפיע על רמת האושר הכללית שלך עד עצם היום הזה? אה… בכלל לא? מש"ל.

  23. היי קטיה,
    את כותבת דברים חכמים מאד (וגם מגובים מחקרית שזה מעולה!), חבל שבצורה תוקפנית.
    נכון שככה מדברים באינטרנט, אבל אני מנסה לקדם כאן דיון ענייני ולא ויכוח. אשמח לשמוע ממך עוד.
    עידן.

    1. כן, עכשיו קראתי שוב וראיתי שזה די תוקפני. יאמר להגנתי שכתבתי את זה די הרבה זמן בטלפון ובאיזה 6 בבוקר והאמת שבהתחלה לא רציתי בכלל להגיב על הפוסט הזה אלא למישהו שעשה שייר לפוסט בפייסבוק ואז ההתלהמות על איזה צד ג נעלם היא יותר עוקצנית ופחות תוקפנית. בכל מקרה מתנצלת, מקווה שתרמתי לדיון בכל זאת.

  24. יש לי הערה קטנה לגבי המשפט שרוב האנשים לא מצליחים בשנות העשרים שלהם.
    המציאות שונה לחלוטין לא רק יזמי ההי טק שבדורות האחרונים הצליחו בגלאי ה20 30 אלא גם בפרספקטיבה היסטורית רואים מגמה דומה אינשטיין כתב את תורת היחסות בגיל 20 כל התמונות שאנו רואים אותו מבוגר יותר הם כשקיבל את ההכרה
    וישנן מלא דוגמאות אמנה כמה מוצרט ,אדיסון,פורד

  25. למעשה הרוב המוחלט מצליח בגיל צעיר בו עדיין יש לנו את האומץ והכוח הדרושים לחולל שינוי והצלחה

  26. מה שאתה בעצם מנסה להסביר זה את תופעת הSpecial Snowflake. זה בעיקר ובראש ובראשונה נובע מחינוך, בבית הספר בדרך כלל מספרים לך שמאמץ שווה תמורה או שכול אחד מיוחד, אבל לא סיפרו לך שרוב האנשים הם בעצם ממוצעים וזה בסדר להיות בנאדם ממוצע עם שאיפות ממוצעות.
    יש פה עוד מונח שקוראים לו Gynocentrism שזה חברה שבה יש העדפה לנשים מאשר גברים. וזה מה שקורה בעשור האחור, יש מן פיצוי והעדפה לנשים מאשר גברים בכול תחומי החיים. מה שקורה בחברה כזאת זה מוכרים לנשים את הרעיון שהם יכולים להיות כמו גברים בכלכלה,בפוליטיקה וביחסים ולצערי הרב (וצריך להגיד את האמת) נשים לא יכולות להיות גברים, לא משנה כמה חוקים ימציאו כדי להשוות את המאזן.
    מה עם פקטורים אחרים? האוכלוסיה גדלה, מספר בוגרי המכללות השתנה,השכר נשחק, כוח הקניה גם נשחק.
    יש גם אמונה שכיום יותר קל לנהל מאשר לעבוד, עורכי דין רופאים ומתכנתים מרוויחים סכומי עתק וכולי. היום כשיש נהירה אדירה לאותם מקצועות יש חוסר בכפות ידיים, ועכשיו המאזניים התהפכו.

  27. הבאת מאמר מצויין והתרגום קולח.
    ממי שנולד בסוף שנות ה- 50 מרתק לקרוא את התגובות של ה- Y ועוד יותר, את משפטי הציפייה של ההורים שלהם (אילו – אני).
    Y-ניקים: אתם עובדים קשה וחווים עולם שונה שאנחנו לא הכרנו.
    ההוכחה – אנחנו לא יכולים באמת לתת לכם עצות מה נכון ומה לא, לעשות.

    לדעתי הצנועה הפער שלכם הוא בבחירת הפרמטרים להצלחה – אתם לא באמת מגלים מה נחשב בעיניכם מוצלח או פחות מוצלח.
    נצמדתם לסולם הערכים שלנו והחלטתם להיות כמונו …
    לא בטוח שזה הסולם המתאים לתקופה.
    ואל תשפטו את עצמכם לפי היום – מחר הכל יכול להתהפך.
    תמשיכו לאהוב את עצמכם 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *