לשרוף את המוזיאון

שתפיFacebook | עקובFacebook

מידברן זה המוזיאון הכי טוב בעולם. לקח לי הרבה זמן להבין את זה, בעיקר כי מידברן לא נראה ומרגיש כמו מוזיאון בשום צורה. אבל זה מוזיאון יותר מכל מוזיאון שביקרתי בו – מקדש לאומנות ויצירה. המחשבה על מידברן כמוזיאון התחילה להיבנות אצלי לפני שנה וחצי, כשביקרתי במוזיאון "ריינה סופיה" במדריד, וצפיתי בציורים של דאלי. עוד בהיותי ילד אמא שלי הייתה לוקחת אותי למוזיאונים, דבר שהטיל עלי שעמום נורא. עכשיו בבגרותי אני גם מבין למה.

לפני שנים רבות סלבדור דאלי כנראה עבר חוויה עוצמתית, ויצר תמונה מרהיבה ופסיכודאלית של החוויה שלו. לתמונה יש כוח בלתי רגיל כי היא מספרת על היצרים האנושיים ביותר – מיניות, בלבול, תשוקה ואימה. אבל במקום לקדש את החוויה, קידשנו את התוצר שלה. התמונה, התוצר, נתלה במוזיאון שמייצר חוויה נפרדת לחלוטין, מנוכרת לחוויה המקורית. במוזיאון כולם מאופקים, לבושים בקפידה. שומרים מנומסים מבקשים ממך לא להתקרב לציור, לא לשבת על הרצפה, לא לדבר בקול רם. כאילו התמונה עומדת בפני עצמה, כאילו אין חשיבות להקשר. התוצאה היא צל חיוור ולא ברור של החוויה המקורית. הצללים החיוורים הללו הם איך שהתרגלנו לחוות, או במילה מדויקת יותר לצרוך, אומנות.

The Great Masturbator, by Salvador Dali, 1929

אנחנו כל כך רגילים ליצור חלוקות מלאכותיות של החוויה שלנו. אנחנו מפרידים בין מוזיקה, ציור, פיסול, ריקוד. גם בתוך הסוגים יש סגנונות מוגדרים ומופרדים. וגרוע מכך – אנחנו מפרידים את היוצר, היצירה, והצופה.

החלוקות הללו הן אסון ליצירה האמנותית. מטרת האומנות היא להעביר חוויה. האם צפיה בציור מסוגלת להעביר חוויה בלי תלות בקונטקסט? בלי תלות באנשים הנמצאים סביבך? במבנה בו הינך עומד? בצלילים שאוזניך שומעות תוך כדי התבוננות? בתחושות החום והקור על עורך?

אומנות בעולם שלנו היא אומנות בקופסת שימורים. השימורים מחזיקים אותה חיה לאורך זמן, אבל הטעם בהתאם. זה נכון לגבי תמונה של דאלי במוזיאון בדיוק כמו לגבי קונצרט, שיר או סרט. בדיוק כמו סלט פירות משומר. נייד ונוח, עמיד ביותר, וניתן לצריכה בכל מקום. טעמם של הפירות המשומרים לא משתנה לעולם, אינו תלוי בסביבה.

מידברן בשבילי זו ההבנה שאומנות לא יכולה להתקיים במנותק מההקשר. לא ניתן להפריד בין מה שרואות העיניים למה ששומעות האוזניים. לא ניתן להפריד את היצירה מהתהליך שהוביל ליצירתה, ומעל הכל לא ניתן להפריד את היוצר, היצירה והצופה. האומנות של מידברן היא זמנית, כי חוויה היא דבר זמני, תלוי זמן, מקום והרגשות הנלווים אליהם. לא ניתן להזיז אותה, לשכפל, להעתיק ולהפיץ להמונים. לא ניתן לחזור אליה בזמן יותר נוח, בחדר עם מזגן. האומנות של מידברן היא לא מוזיקה או פסל או ציור או ריקוד. היא הכל ביחד. מרקם סמיך ובלתי מחולק של תהליכי יצירה ותוצריהם.

במידברן המיצגים מרגשים בגלל המקום בו הם ניצבים, ובגלל המיצגים האחרים שאני רואה ברקע. בגלל רוח המדבר הקרירה שנושבת עלי כשאני צופה בהם, ובגלל שלושה אנשים זרים שרוקדים לידי בבגדים צבעוניים. מיצג שניתן להיכנס לתוכו יוצר תחושה מיוחדת בזכות הניגוד של הצל בפנים עם שמש הצהריים הקופחת בחוץ. רמקול שמשמיע שיר על אהבה מרגש אותי כי עומדת לידי אישה שאני אוהב, ואנחנו מוקפים באהבה מכל עברינו. כל אחד מהרוקדים במסיבה יוצר את המסיבה, כמו הדיג'יי, וכמו האיש שבנה את הבמה. כולם יוצרים, כולם צופים, וכולם חלק מהיצירה עצמה. כאילו כל אחד מאיתנו הוא משיכת מכחול בתוך ציור ענק.

קשה להבין את החוויה הזאת עד שחווים אותה, וגם אז, קשה לתת לה ביטוי במילים כי היא כל כך שונה ממה שקיים בחוץ. פעם אחת, מזמן, חוויתי משהו דומה. בצעירותי הופעתי עם תזמורת שניגנה את הסימפוניה החמישית של בטהובן. זו אחת היצירות המוכרות ביותר בעולם, וגם אני הכרתי אותה קודם, אבל שם על הבמה שמעתי אותה כמו שלא שמעתי אף יצירה מימי. המוזיקה הקיפה אותי מכל עבר, ותוך כדי הקשבה הייתי גם עסוק בנגינת החלק שלי. אני זוכר שחשבתי אז כמה זה עצוב עבור הקהל. הם זוכים לשמוע רק את הצללית, בעוד הנגנים בתזמורת הם אלו שחווים את המוזיקה במלוא תפארתה. רוב האנשים לעולם לא יזכו לכך.

זה מה שמידברן מאפשר. אנחנו מקדשים את תהליך היצירה ולא את תוצרו. עבורנו האומנות היא תוצר לוואי של תהליך יצירתה. בגלל זה כל כך חשוב לשרוף, לפרק, להרוס. ההתאהבות בתוצר היא מוות ליצירתיות. בכל שנה אנחנו משקיעים את כל מי שאנחנו בכדי ליצור יצירת אומנות ענקית, מקורית ומגוונת. ליתר דיוק, אנחנו הופכים ליצירת אומנות ענקית, מקורית ומגוונת. ואז אנחנו שורפים את האומנות, בכדי למנוע מעצמנו להכניס אותה לתבניות, לקטלג, להיקשר, לשמר. התוצר נשרף, היצירתיות שורדת.

שריפת הטמפל, מידברן 2017, צילום מאת אילנית תורג'מן
שתפיFacebook | עקובFacebook

2 תגובות בנושא “לשרוף את המוזיאון”

  1. וואו איזה כתבה קולעתת
    המון חומר למחשבה!
    המוזיאון החיי גם מתפתח תוך כדי תזוזה…כי המשתתפים בוא משפיעים עליו..תאוריחת כאוס של רגשות וחוויות במוזיאון אחד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *