מערב הודו על אופנוע

שתפיFacebook | עקובFacebook

אני יוצא מהחדר שלי בפעם הראשונה אחרי כמעט יומיים. כאב הראש עבר כמעט לגמרי. בוקר, יום חדש. כשהגעתי לכאן כל מה שרציתי היה למצוא חדר כמה שיותר מהר ולהתרסק לתוך מיטה. יומיים של נסיעות – מורנאסי לדלהי, מדלהי לאג'מיר, מאג'מיר לפושקר, ברכבת, באוטובוס, בריקשה – השאירו אותי חסר כל אנרגיה. אני מתיישב במסעדה של הגסטהאוס, בוחר שולחן לבד. מסביב הכל יפה. דשא, מבנים לבנים, כריות נוחות, חבורות של ישראלים מדברים, צוחקים, נהנים. זה לא נוגע בי. אני מרגיש לא שייך, ואני לא רוצה להיות. השיחות הן אותן שיחות, האנשים אותם אנשים, ונמאס לי מזה. שיחות חולין, על צבא, על לימודים, על מנאלי, על צ'ילום ובאנג. זה לא הפריע לי כל כך לפני-כן, אבל אני מניח שהשהות שלי בחברת דקלה וענבר הפכה אותי לביקורתי וציני יותר. פתאום הכל מרגיש כל-כך תפל. כמעט הכל נשמע לי כמו אותו תקליט שבור, ואני לא רוצה בזה חלק. אני מסיים את התה שלי וחוזר לחדר. השעמום מתחיל.

שעמום חודר ומרעיל כל חלקה טובה, וככל שהוא מתפשט הוא גדל וצובר עוד כוח. עוד ועוד דברים נראים לי משעממים. למי יש כוח לראות מקדשים, ממילא הם מכוערים. למי יש כוח ללכת לשוק, לראות שוב את אותם בגדים באותם עיצובים עם אותם מוכרים שזורקים לך משפט בעברית ומצפים שעוד תתלהב מזה, בפעם האלף. למי יש כוח ללכת לראות את האגם, את ההרים, את הגמלים, את… בעצם זהו, מה עוד יש פה בכלל? השעמום מחמיר.

שעמום בטיול זה לא טוב. לא רק כי זה לא כיף, זה החלק הקל. החלק הקשה באמת זו הבושה. אתה לא רוצה להודות בזה, אתה לא רוצה שידעו. כשמשעמם בצבא, או בעבודה זה כל-כך קל. יש את מי להאשים, והשעמום הופך לסוג של כיף כי כולם מתלוננים עליו יחד. אבל בטיול? בטיול-אחרי-צבא? כמה כושל צריך להיות כדי להצליח לא ליהנות בדבר כזה? ואין אף אחד להאשים מסביב – הכל זה אתה – אתה בחרת לאן לטוס, אתה רצית לטוס לבד, אתה החלטת להוציא את כל החסכונות שלך על… להשתעמם. כשהחברים מהבית שולחים הודעות ושואלים מה קורה אתה חייב לשקר, מה אתה אמור לענות על "מה הולך אחיייי ספר קצת חוויות!!"? מה אני אמור להגיד למשפחה? שלא כיף לי? שאני לא מבין מה בכלל אני עושה כאן?

השעמום לא רק הורס את הזמן שלי בחוץ, הוא הורס גם את הדברים שהייתי יכול לעשות עם עצמי, לבד. פתאום אני לא מצליח לקרוא, אני לוקח ספר ליד ומתייאש אחרי חצי פסקה. אני לא מצליח לכתוב, מנסה כמה משפטים, שונא אותם, ומוחק. אני אפילו כבר לא מתאמן ביוקלילי שכל-כך אהבתי. את כל הדברים האלה מחליף שליט חדש ובלתי מעורער – הפייסבוק. הפיד של הפייסבוק מחזיק אותי שעות במצב שבין עירות לשינה, בין חיים למוות מוחי. פיסות קטנות של אינפורמציה מחזיקות את המוח רדום ואומלל, ניזון ללא מאמץ אבל נשאר רעב. פעם אחת אני משתף בפייסבוק איזו כתבה שקראתי ומישהו מגיב "אתה יותר מדי זמן באינטרנט בשביל מישהו בטיול אחרי צבא". פאק! עכשיו כולם ידעו! אסור שהסוד הנורא יתגלה… מאותו רגע אני לא משתף יותר כלום, נזהר לא להשאיר עקבות, אבל ממשיך, כמובן, להעביר שעות מול המסך.

יתוש עקץ אותי בלילה ועכשיו מגרד לי בכל הגוף. כמה אני שונא יתושים. בחוסר חשק אני יוצא מהגסטהאוס לרחוב, לחפש משחה כלשהי שתרגיע את הגירוד. מוכר אחד צועק לי "רוצה אופנוע?".

אני לוקח קטנוע קטן כזה ויוצא לרכב מסביב לכפר. זה נחמד. שקט, נוף הרים, אגמים. רק אני והקטנוע על כביש בטון קטן. פתאום אני רואה כמה קופים שחורי-פנים. רועי צאן עם עזים בצד הדרך. אני אוהב את זה. למחרת אני חוזר לבחור של האופנועים ומחליף את הקטנוע באופנוע גדול יותר. כזה עם מנוע שעושה רעש וכשאתה יושב עליו אתה מרגיש… גבר. אני קצת מסתבך עם ההילוכים, המנוע נכבה כמה פעמים בצורה מביכה, אבל אחרי מספר דקות אני כבר מצליח לעשות סיבוב די חלק, ויוצא לרכיבה נוספת. עם האופנוע הזה אני יכול גם לרדת קצת מהכביש. אני עובר על דרך אפר והחידוש הזה מרגש אותי, כמו משב אויר קל שמנער את קורי העכביש שהשעמום השאיר עלי.

למחרת בבוקר אני אורז את התיק שלי וחוזר לבחור של האופנועים. אני לוקח את האופנוע לשבוע, אולי יותר. הוא לא כל-כך מתלהב מהרעיון הזה, אבל כמה אלפי רופי נוספים משכנעים אותו. בשבילי זה כבר לא משנה, בפושקר אני לא נשאר. תיק על הגב, אופנוע בין הרגליים, ומפה פתוחה בטלפון, אני יוצא לדרך. היעד הראשון הוא מצודה הררית בקצה המערבי ביותר של הודו, קרוב לגבול פקיסטן, בשם ג'איסלמיר. המקום הזה רחוק ממני בערך 700 קילומטר, אז אני מניח שאם אני ארכב רצוף אני אגיע לשם לקראת הערב, והרכיבה מתחילה.

בהודו נוהגים בצד שמאל, שריד מימי הבריטים, אבל זה לא גורף כמו שהייתם חושבים. לא פעם קורה שנהג ריקשה או משאית מחליט לרענן את שגרת יומו ולנהוג דווקא בימין, והוא מביט בך משתומם, לא מבין למה אתה צופר כמו מטורף ועושה מזה כזה עניין. הנטיה המשונה הזאת לא מוגבלת לדרכים צדדיות, להיפך, דווקא בכבישים הראשיים, ואני מדבר על כבישים גדולים יותר מאיילון, אם פספסת את היציאה, זה לגמרי לגיטימי להסתובב ולנהוג נגד הכיוון בחזרה אחורה. הנהיגה נגד הכיוון היא רק אחד האתגרים הניצבים בפני האופנוען החפץ חיים, אתגר נוסף הוא בעלי החיים על הכביש. הכלבים ממהרים להסתלק מהדרך כשאתה צופר להם, אבל הפרות, שיודעות איכשהו שמפגש ביניכם יהרוג אותך בדיוק כמו שהוא יהרוג אותן, הרבה פחות מתעניינות בצפירות. הן מהלכות על הכביש באין מפריע, ושאר כלי הרכב מוצאים דרך להסתדר.

IMAG1387

שלוש שעות אחרי היציאה לדרך לא נשאר חלק אחד בגוף שלא כואב לי. לא הצלחתי לקשור את התיק שלי לאופנוע אז אני נושא אותו על הגב, והתיק כבד. הברכיים שלי כואבות מישיבה ממושכת מדי באותה התנוחה. והחלק הכי גרוע הוא העור. לפני שיצאתי קניתי קרם הגנה, אבל לפי הצבע ותחושת הכוויה בידיים שלי אני מבין שעבדו עלי ומכרו לי סתם קרם לחות. עכשיו כבר מאוחר מדי ואני שרוף לגמרי. עוד לא עברתי אפילו רבע מהדרך לג'איסלמיר, ואני מתחיל לעכל את העובדה שאני לא הולך להגיע לשם היום. חישוב זמני נסיעה בהודו הוא שונה מאד ממה שהכרתי. הדרכים משובשות ומפותלות, ועוברות דרך כפרים, כך שהמהירות הממוצעת היא נמוכה מאד. בנוסף לכך, הרכיבה על האופנוע מעייפת ושוחקת יותר מאשר נהיגה ברכב, צריך יותר הפסקות, ואחרי כמה שעות כבר אי אפשר לרכב בכלל.

לקראת הערב אני מגיע לעיר ג'ודפור, שנמצאת קצת לפני אמצע הדרך לג'איסלמיר. החושך מתחיל לרדת, כואב לי, ואני עייף ורעב. אני מתחיל לחפש מלון להעביר בו את הלילה. החיפוש לא עולה יפה, ובסופו אני נכנס לחדר המלון המכוער ביותר שראיתי בחיי. הקירות מעלים גוון צהבהב של זוהמה, השירותים מצחינים, וריח מוזר עומד באויר. זה ערב קשה. הייתי זקוק למנוחה הזאת, קיוויתי להגיע למקום שאוכל להירגע בו ולצבור כוחות לעוד יום של רכיבה. אני מאלץ את עצמי להיכנס בין הסדינים ולהתעלם מהגירודים החשודים שמתחילים להופיע על הגוף שלי, ובמאמץ מסוים, מצליח להירדם. לפחות כבר לא משעמם.

היום השני עובר יחסית בקלות. עדיין קשה ועדיין כואב, אבל אני לומד לשלב יותר הפסקות ברכיבה, ולהפוך אותה לחוויה יותר מהנה. מדי פעם אני עוצר להתרעננות וקונה שתיה קרה, זה עוזר מאד, ואחרי הצהריים אני כבר רואה את ג'איסלמיר מרחוק, ניצבת באמצע השממה. אחד הדברים שמסקרנים אותי כאן הוא שתמיד יש אנשים מסביב. גם ברכיבה בדרך שוממה, קילומטרים מכל מקום ישוב, בשמש הקופחת של המדבר, תמיד אפשר לראות הודים הולכים בצד הדרך. מי הם ולאן הם הולכים? תעלומה. בלי תיק, בלי בקבוק מים, לפעמים אפילו בלי נעליים. הולכים להם לצד הכביש עטויים בדים צבעוניים, ולפעמים הם נושאים איתם בובה גדולה של סוס. לא ברור לי איך הם לא מתייבשים או מתים מהחום, ואיך לעזאזל הם מגיעים לאמצע המדבר, ואיך הם חוזרים משם הביתה. לפעמים זה גורם לי להרגיש קצת בכיין, נוסע לי על אופנוע עם תיק ענק מלא בציוד, ומתלונן על כאבים בגב ובברכיים.

בג'איסלמיר אני מגיע לגסטהאוס נעים ונוח. סוף סוף. אני נח, אוכל טוב, נרגע מהדרך. בגסטהאוס אין ממש מטיילים נוספים אז אני מוצא את עצמי מתיידד עם ההודים שמנהלים אותו. הם מאוד מתלהבים מהביקור שלי ולא מפסיקים לשאול אותי אם נוח לי ואם האוכל טעים, עשר פעמים בכל ארוחה. אני יוצא לסיור במצודה – מן עיר קטנה מוקפת בחומות, ניצבת באמצע המדבר. בסך הכל נחמד בג'איסלמיר, אבל לא מרתק ולא מסעיר. אני קצת מתאכזב מהעובדה שלא פגשתי מטיילים נוספים, ואחרי יומיים של התאוששות אני חוזר לרכב, לכיוון דרום מזרח, לאודאיפור.

אני רוכב עכשיו כבר כמה שעות, וזאת הפעם הראשונה שאני ממש נהנה מזה. השליטה שלי באופנוע השתפרה פלאים, ושילוב של הפסקות התרעננות תכופות ותנוחה טובה יותר של התיק על הגב מקטינים את השחיקה שלי לאורך הדרך. אני על כביש שמסומן במפה שלי כדרך ראשית בין שתי ערים גדולות. בדרך כלל הדרכים הראשיות כוללות שני נתיבים, והן עמוסות בכלי רכב, אבל זאת דווקא קטנה ושקטה, אני היחיד על הכביש. אני מוודא שלוש פעמים עם ה-GPS שאני על הדרך הנכונה, וממשיך לרכב, נהנה מהשקט ומהנוף. אחרי כמה קילומטרים נוספים הדרך הופכת לצרה יותר ובורות מתחילים להופיע בכביש. זה מוזר לי, ככה לא נראה כביש ראשי, אפילו בהודו. אני ממשיך לרכב עד שהכביש הופך לדרך עפר. זה כבר באמת מוזר. אין סיכוי שזה נכון. אני בודק שוב במפה. ילד הודי בצד הדרך עושה לי סימנים מוזרים עם הידיים. הוא בטח רוצה שאני אקח אותו לאנשהו, או אתן לו כסף, או סתם להציק לי. אני ממשיך משם, אין לי כוח לזה כרגע. האופנוע מתמודד יפה עם דרך האפר, מסביב ערבה אינסופית לכל כיוון. אני ממשיך לרכב בתקווה להגיע לכביש או משהו בקרוב, אבל במקום זה אני מגיע לנהר. הנהר פשוט עובר על הדרך שלי ולא מאפשר לי לעבור. זה כבר מוגזם. כל מי שנוסע בין הערים האלה צריך לשחות בנהר כדי להגיע? לכמה רגעים אני משתעשע ברעיון של לנסות לחצות את הנהר ברכיבה על האופנוע, אם הוא לא עמוק מדי זה עשוי לעבוד, אבל לבסוף אני נמלך בדעתי ומוותר על התענוג. נהדר. אני תקוע באמצע שום-מקום. המפה הזאת לא מעודכנת, איזה אידיוטים.

IMAG1388
שיט

אין ברירה אלא לאלתר. אני מתחיל לרכב בכיוון הכללי של העיר הבאה, מקווה שאצליח להגיע לשם בדרכים צדדיות. במקום זה אני עולה על דרך שמובילה להר בודד, ונגמרת שם. אני קצת עצבני מכל פרשת הדרכים הזאת (משחק מילים אה?), וגם לא מת על הרעיון של להיות באמצע שממה מוחלטת, אבל ההר הזה יפה אז אני יורד מהאופנוע והולך לראות אותו מקרוב. כשאני מתקרב אני נדהם לגלות שיש מבנים קטנים חצובים בתוך ההר. אני רואה שלמרגלות ההר ניצבים מעין מקדשים קטנים, ובתוך ההר חצובות גומחות, ובהן יושבים בנחת פסלים של אלים הינדים. אני צועק מסביב, אבל אין שם אף אחד, רק אני בהר-מקדש מסתורי שלא מופיע במפה. מגניב. אני מטפס למעלה, עובר בין הפסלים, ונהנה מהרוח ומהצל. אני מתיישב באחת הגומחות, מסתכל על השממה מסביב, ואז תופס תנומה קלה.

IMAG1394
ההר הבודד
הנוף מההר הבודד - שממה
הנוף מההר הבודד – שממה

בסוף הצלחתי לחזור לדרך ואפילו להגיע לעיר. כבר כמעט שש בערב ואני נכנס למסעדה לאכול את הארוחה הראשונה שלי היום. אני אוכל ונרגע מהדרך. יש לי עוד איזה 200 קילומטרים עד אודאיפור. אין סיכוי להגיע לשם היום, אני מבין שאני צריך להעביר את הלילה כאן אם אני לא רוצה לנהוג בחושך. ואז, ברגע אחד של תעוזה מיותרת, אני מקבל את ההחלטה הכי טפשית וחסרת אחריות שיכולתי לקבל – אני מחליט לנהוג בחושך. אני הולך להגיע לאודאיפור היום, גם אם זה יהיה באמצע הלילה, זאת תהיה הרפתקאה. נלהב מהרעיון החדש והמטומטם שלי אני עולה לאופנוע וחוזר לכביש, תוך ארבע שעות אני באודאיפור. אבל אשליית האומץ מתפוגגת מהר מאוד. חצי שעה אחרי שאני יוצא לדרך כבר מתחיל להחשיך. הדרכים עמוסות במכוניות ומשאיות, והן נוסעות עם אורות גבוהים. המשקף של הקסדה שלי לא נקי ואני בקושי רואה דרכו בחושך, כשאני מרים אותו עפים לי זבובונים לעיניים. אני בצרות. כל עוד זה רק קצת חשוך אני מצליח לעודד את עצמי, אבל חצי שעה נוספת לתוך הערב החושך כבר כמעט מוחלט. אני ממשיך לרכב, לאט, בצד, רועד מפחד. בתוך הקסדה שלי אני מדבר לעצמי, מבטיח לעצמי שיהיה בסדר. כבר מאוחר מדי לחזור, אני שוב באמצע שום-מקום, ועדיף כבר להמשיך, לפחות עד לעיר הבאה. אבל אני בהיסטריה, ואני לא מצליח להרגיע את עצמי. החושך מסביב מוחלט, ואני לבד עם אופנוע, איפשהו במערב הודו, זה לא מצב ממש טוב להיות בו. אני עוצר בצד להירגע. מתיישב על האדמה, נושם עמוק. אחרי כמה קילומטרים נוספים אני רואה מסעדת דרכים, היא עדיין פתוחה. מחוץ למסעדה יושבים שני הודים, צעיר ומבוגר. אני מתיישב לידם ושואל אם יש להם מקום לתת לי לישון. הם לא מבינים מילה ממה שאני אומר, אבל הם מחייכים אלי וזה עוזר קצת. גם העובדה שאני כבר כמעט 12 שעות על הכביש לא משפרת את המצב, והכאבים בכל הגוף משתלבים עם הפחדים, המוצדקים והלא מוצדקים, ומקשים עלי להתקדם. אבל אני חייב, אין לי באמת ברירה, אז אני רוכב הלאה, מקלל את עצמי לכל אורך הדרך. בסוף אני מגיע. מלון גדול ויפה. אין סיכוי שהוא נכנס בתקציב שלי. אני נכנס פנימה באפיסת כוחות ולוקח חדר עם מזגן. שיזדיין התקציב. לא ישנתי כל כך טוב כבר שלושה חודשים.

האמת היא שעצרתי יחסית קרוב לאודאיפור, אז אין לי הרבה לרכב היום. אני יוצא לדרך לקראת הצהריים ורוכב לאט ובכיף. תוך כדי רכיבה הנוף משתנה והופך להררי וירוק. הכבישים הופכים לרחבים ונוחים, נראה שהגעתי לאזור עשיר ומתקדם יותר. אני מחפש מקום לעצור למנוחה קלה אז אני יורד מהכביש לדרך צדדית, ופתאום נגלה לעיני נהר ענק, לא ידעתי שהוא שם בכלל. אני רוכב קצת לצד הנהר, ובסוף עוצר למנוחה בהריסות של בית. אני מוציא את המחשב ומתחיל לכתוב. אחרי הכל, בשביל מה אני סוחב מחשב על הגב אם לא בשביל הרגעים האלה?

IMAG1401אני מחליט לכתוב על כלכלה. לאחרונה שמתי לב שהמחירים של בתי מלון כאן מתנהגים מוזר, ואני רוצה להבין למה זה קורה. הייתי מצפה שבמקומות המתויירים אני אמצא מחירים גבוהים, ובמקומות הנידחים המחירים יהיו נמוכים, אבל בפועל קורה בדיוק להיפך. הסיבה היא שבמקומות המתויירים יש ביקוש גבוה, אבל ההיצע גדל בהתאם ואיזן את הביקוש. כתוצאה מכך נוצר שם שוק גדול ותחרותי, ואחת הדרכים של בעלי המלונות לנצח בתחרות על הלקוחות היא הורדת מחירים. שוק גדול ותחרותי מוביל לירידת מחירים, זאת אחת הסיבות שישראל יקרה לעומת מדינות מערביות אחרות – השוק קטן מדי, ולכן אין הרבה מקום לתחרות להתפתח. זה בדיוק מה שקורה בכפרים הנידחים. יש מספיק ביקוש להחזיק מלון אחד או שניים. הורדת מחירים לא תעזור לבעל המלון בכלום, כי מי שכבר הגיע לכפר כנראה ישן אצלו בכל מקרה, ואף לקוח נוסף לא יגיע לחור נידח רק כי המחיר ירד במאה רופי. הוסבר, אפשר להמשיך לרכב.

באודאיפור אני שוב חולה. הבטן שלי, שהתמודדה עם הודו כל כך יפה וזרמה איתי אפילו כשאכלתי במסעדות הכי מפוקפקות מנות חריפות ולא הגייניות בעליל, נשברה לבסוף והתחילה לעשות לי צרות. חבל. אני יוצא לסיורים קצרים בעיר, לא רחוק מדי מחדר המלון שלי. ממה שאני רואה, אודאיפור היא ההרצליה פיתוח של הודו. מי שגר כאן הוא ללא ספק עשיר בהרבה מההודי הממוצע. הבתים הם וילות פרטיות, עם חצר מסביב וחומה. הרכבים יפים וחדשים, הרחובות נקיים. כל העיר בנויה סביב אגם יפיפה, והאוירה כמעט אירופאית. בעל המלון שלי מראה לי אי באמצע האגם, שם הוא טוען נמצא המלון היקר ביותר בהודו. כן, עיר של עשירים.

יומיים אחר-כך אני שוב על האופנוע. הפעם בדרך חזרה לפושקר. בעוד כמה שעות אני אגיע לשם, אחזיר את האופנוע, ואסיים את המסע שלי. מתישהו בימים הראשונים של הרכיבה סיון שאלה אותי למה אני עושה את זה. זה מפחיד, קשה, ועושה לי כאבים בגוף. זה מה שעניתי:

כדי להגיע לכיף אמיתי צריך לצאת מאיזור הנוחות, ולפעמים בהתחלה זה מרגיש כמו לא כיף.

הטיול הזה הוא לא רק מסביב ללעשות כיף. זה חלק גדול ממנו, אבל לא היחיד. הטיול הזה הוא מסביב ללעבור דברים, חדשים, לא מוכרים, וגם לא תמיד נעימים. הטיול הוא מסביב ללשבור פחדים, ולהרגיש בנוח גם בסביבה זרה, גם לבד. וזאת הסיבה שיצאתי לרכב.

ענבר ודקלה הגיעו אתמול לפושקר, ואני חוזר לשם לחבור אליהן. נמשיך לטייל יחד עוד כמה ימים, ואז הן יחזרו לארץ ואני טס לאוסטרליה. הרפתקה חדשה.

 

שתפיFacebook | עקובFacebook

2 תגובות בנושא “מערב הודו על אופנוע”

  1. מלך
    כתבת ממש יפה, אתה משתפר בזה במהירות
    "לפעמים הכל נשמע לי כמו אותו תקליט שבור" "זבובונים בעיניים" – אני תוהה אם עליתי על כולם או שמא יש רפרנסים שאני מפספס? 🙂

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *